מה לא בסדר איתי?

פעם ראיתי ילדה קטנה עומדת מול חלון ומנסה לנקות ממנו כתם עקשן. היא שפשפה אותו באצבע, אחר כך בשרוול, אחר כך הביאה מגבון. הכתם לא זז. "אמא", היא קראה בתסכול, "החלון הזה מלוכלך נורא".

אמא שלה ניגשה, הסתכלה לרגע וחייכה. "הכתם בכלל לא על החלון", אמרה לה. "הוא על המשקפיים שלך".

חשבתי לעצמי כמה פעמים גם אנחנו עומדות מול החיים ומשפשפות את המציאות בכוח. מנסות לתקן את הבית, את הילדים, את הבעל, את העבודה, את כל העולם ואשתו, ולא מבינות למה שום דבר לא נעשה בהיר יותר.

אולי מפני שהכתם אינו נמצא שם בחוץ. אולי הוא יושב על העדשה שדרכה אנחנו מביטות בעצמנו.

יש משפט שאנחנו אומרות לעצמנו לפעמים, בדרך כלל ברגעים שבהם ממילא קשה לנו: "מה לא בסדר איתי?".

לכאורה, זו שאלה תמימה. אפילו אחראית. הנה, אני מוכנה לבדוק את עצמי ולעשות עבודה פנימית. אבל האמת היא שזו אינה באמת שאלה. זה כתב אישום שמתחפש לסימן שאלה. כי כשאני שואלת "מה לא בסדר איתי?", כבר החלטתי שמשהו בי לא בסדר. עכשיו נותר רק לפתוח בחקירה, לאסוף ראיות ולהגיש אותן לבית המשפט הפנימי, שבו אני גם הנאשמת, גם התובעת וגם השופטת. חיסכון בכוח אדם, יש לומר...

וזה קורה דווקא ברגעים הרגישים ביותר. אחרי שיחה שבה לא הייתי במיטבי. אחרי שהתפרצתי על הילד. אחרי תוכנית שלא הצלחתי לקיים. ואז מגיע הקול הזה: איך שוב נפלת בזה? למה אצל כולן זה נראה פשוט? מתי כבר תשתני?

אבל ביקורת קשה אינה תמיד הוכחה לכך שאני רואה את עצמי בבהירות. לפעמים היא דווקא העיוות שמונע ממני לראות את התמונה השלמה.

אין כאן ניסיון לטשטש את האמת או להתחמק מאחריות. להיפך. רק כשאדם מפסיק להלקות את עצמו, הוא יכול סוף סוף לפגוש את האמת בלי לברוח ממנה.

בחסידות מוסבר שבתוך כל אחת מאיתנו חיות שתי נפשות. יש בנו נפש אלוקית שרוצה להתקרב, לדייק, להאיר ולעשות טוב. ויש גם נפש בהמית, שמבקשת נוחות, הגנה והישרדות. המאבק ביניהן אינו סימן שמשהו התקלקל בנו. הוא סימן שאנחנו חיות.

הבינוני של התניא אינו אדם שאין לו התמודדויות. הוא אדם שיש לו התמודדויות, ובכל זאת הוא ממשיך לבחור. וזה הבדל עצום. כי אם כל נפילה מוכיחה שאני מקולקלת, אין לי כוח לקום. אבל אם הנפילה היא חלק מהדרך, אני יכולה לבדוק מה קרה, ללמוד משהו ולהמשיך ללכת.

לפעמים נדמה לנו שאם נחמיא לעצמנו, נהפוך מיד לעצלניות מפונקות ונפסיק להתקדם. אבל הנפש אינה צומחת טוב יותר כשצועקים עליה. גם פרח אינו פורח מהר יותר אם עומדים מעליו ואומרים: "נו, באמת, כל הפרחים בערוגה כבר התקדמו. מה נסגר איתך?".

הוא צריך אור, מים, סבלנות ותנאים שמתאימים לו. גם אנחנו.

הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאיתנו להגיע אליו רק אחרי שנהיה מושלמות. הוא פוגש אותנו כאן, בתוך הדרך, בין הרצון לנפילה ובין הדמעות לניסיון הבא.

לכן, אולי בפעם הבאה שבה נשמע בתוכנו את השאלה "מה לא בסדר איתי?", כדאי לעצור לרגע, ולהחליף אותה בשאלה אחרת: "מה עובר עלי, ואיך אני יכולה להיות עכשיו בעדי?".