הפקולטה למריבות זוגיות היא המקום הכי מעניין בקמפוס. בואו נתקדם

יש חגיגה קדושה בשבת בראשית שכדאי לדעת עליה. ישראל וזמנים חד הם. אם נכנסת לתוך שבת בראשית, יש אפשרות לצאת ממנה אדם גדול פי כמה.

בואו נפרק כדי להבין: על גודל קדושת השבת, בטוהר שלה, אין מה לפרט. תחושת העונג שאמורה להיות בנפש של יהודי שומר שבת היא מעין עולם הבא: כלום לא מציק, עבדנו, השתדלנו, הכל מוכן, רוגע של אמת, קחו נשימה של הוויה, זה אמיתי. מרגישים את הרוגע הזה ביתר שאת בקצוות, לפחות אחרי הדלקת נרות, כשהבית יפה, התבשילים מריחים. מרגישים את זה גם בהפוך, בקצה השני, איך ששבת יוצאת. בום.

שבת זה גם שם של יום, אבל גם שם של רגש דקיק בתוכנו, רגש של שקט שלם. מצב שבו כלום לא מטריד. שום מחשבה, שום חרדה, שום פחד. טוב לי וזהו לי.

עכשיו בראשית: ראשית זה רגע שבו בפעם הראשונה, משהו חדש בך מתרחש. משהו אחר. מפתיע. עם הכוח הזה מתחיל ה' את הבריאה. ראשית + שבת הם רגע ראשוני שצריך ללמוד לזהות אותו, רגע שבו האדם מרגיש בתוכו דממת אושר, ביטחון שקט ואמיתי, בדיוק במקום, או בסיטואציה, שהוא רגיל היה להרגיש בהם מתח, לחץ, כעס, הצקה.

הפקולטה למריבות זוגיות היא המקום הכי מעניין בקמפוס. המריבות עצמן די משעממות וחוזרות על עצמן, תבדקו. זה נראה שקרה משהו חדש בסיפור, אבל תכל'ס? בכל המריבות יש יסוד זהה. כל אחד נפגע בפחונים החלשים של האישיות שלו. שבת בראשית בנפש מגיעה רק ברגעי אורה ראשוניים, כשה' נותן אישור מלמעלה להתקדמות ויצירה של בריאה חדשה של יחד למטה. תהליך המזכה בכזה שקט אוהב את שני הצדדים, שלא צריך בו בכלל מילים.

עכשיו נוריד לקרקע?

בעלי, בשולחן שבת, יש לו מילה אחת שהוא אומר, שבעבר היתה מפוצצת אותי. "בואו נתקדם?". ככה, ככה הוא היה אומר.

"לאן נתקדם, בעלי?", הייתי שואלת אותו. "שבת, הכנו, בישלנו שעות מטעמים במטבח, לאן יש להתקדם?". והוא, בתגובה, "בואו נתקדם".

"ונגיד שהתקדמנו, לאן נגיע?". אני מבינה, אני מבינה. זה במילים אחרות "יאללה, תביאו את הדגים, יאללה, פיצוחים". אין לו באמת לאן ללכת או לאן להתקדם, ההתקדמות הבאה תהיה טיפה ימינה אל שהות שבתית של כולם בסלון על הספה, ושיחות כיפיות עם הילדים והמשפחה. בשביל מה להתקדם?

רק לפני כמה שבועות היה בי האומץ הבראשיתי, ברגעים האלה שאת עוד לא אומרת בקול רם כמה את יודעת שבעלך צודק. נכון יש כזאת המתנה פנימית דוגרת לפני שמגיעה בך עוצמת הרחבת הנפש להגיד לאחר שהצדק איתו?

פתאום שמתי לב מה קורה כשלא מתקדמים. בחיים. במחשבות. בחיבורים. כשחלקתי עם בעלי משהו שהציק לי, והוא ענה לי בתגובה את ה"תתקדמי" של הגברים, רציתי לרגע להגיד לו, "איך אני אתקדם?", אבל לא אמרתי. ישבתי בשקט והקשבתי למדיניות ה"תתקדמי" שלו. ומה ששום שיטה, סדנה, הסברה ארוכה ופלספנית, לא הצליחה לעשות בי, "תתקדמי" אחד עמוק שלו, בתובנה שלי, הצליח לשחרר לי בראשית שבת ענקית בנפש. תודה, בעלי. בוא נתקדם?