הזגוגיות באירופה מתנפצות, והסימן ברור: הגיע הזמן לחזור הביתה

כמעט 88 שנים עברו מאז ליל הבדולח. הלילה שבו נשרפו מאות בתי כנסת בגרמניה ובאוסטריה, חוללו ספרי תורה, נופצו חלונות ראווה של אלפי חנויות בבעלות יהודית ושלושים אלף יהודים נגררו למחנות. מה שקרה אחר כך מלמד אותנו יותר מכל על יצר ההישרדות היהודי: כ-150 אלף יהודים הבינו באחת שהמשחק נגמר, וברחו בחודשים שלאחר הפוגרום. הם הצטרפו ליותר מ-130 אלף שכבר זיהו את הסכנה וברחו מוקדם יותר, עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. מי שראה את הכתובת על הקיר – הספיק להימלט. מי שחיכה שהמצב ישתפר – איחר את המועד.

הכתובת על הקיר באירופה כתובה היום באותיות של קידוש לבנה, ואי אפשר להתעלם ממנה. די להביט במה שמתרחש ביבשת. לא מדובר עוד באירועים נקודתיים, אלא בגל מתמשך ושיטתי של שנאה שהופכת לגיטימית. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה, אך היא מותירה סימנים מקדימים ברורים לכל מי שמוכן לראות אותם.

הגל האנטישמי הנוכחי אינו נותר בגבולות הרטוריקה, אלא מתורגם במהירות למעשים ברחובות. בלונדון הוצתו בתי כנסת, נרשמו ניסיונות פגיעה במוסדות קהילתיים ורוססו כתובות שנאה. בהולנד ובבלגיה התרחשו התפרעויות אלימות ותקיפות פיזיות של יהודים. בצרפת חוללו בתי כנסת, נבזזו חנויות בבעלות יהודית, ומוסדות חינוך יהודיים הפכו לזירות של הטרדות ואיומים. בעלי עסקים יהודים קמים בבוקר ומגלים מגן דוד מרוסס על דלתם – הסימון המוכר מרדיפות העבר. ילדים יהודים מתבקשים להסתיר את הכיפה בדרך לבית הספר, וסטודנטים מסתירים את זהותם בקמפוסים. זו כבר לא רק תחושת אי-נוחות – זו מציאות של פחד ונרדפות.

אז, ב-1938, יהודים רבים השלו את עצמם וחשבו: "זה יעבור. זו מדינה תרבותית. יש חוק, יש משטרה, יש שכנים טובים". הם האמינו שהמדינה תגן עליהם – אך היא אכזבה. גם כיום, האשליה שהליברליזם האירופי או המוסדות הבינלאומיים יספקו ליהודים מטרייה מגוננת הולכת ומתערערת. השנאה העתיקה החליפה מילים ועטיפות, אך המנגנון נותר אותו מנגנון: שתיקה של הרוב, גמגום של השלטונות והפקרת המיעוט היהודי. הממשלות באירופה מגלות אוזלת יד, ובחלק מהמקרים המשטרה ממליצה ליהודים "לא להתבלט". כשהמדינה אומרת ליהודי להסתיר את זהותו כדי להיות בטוח – היא אינה יכולה להבטיח את עתידו.

ההבדל המשמעותי בין תרצ"ט לימינו הוא שליהודים כיום יש מדינה. ליהודי אירופה לא היה אז לאן לברוח, ושערי מדינות העולם היו נעולים בפניהם. היום יש לנו בית. יש לנו צבא שחייליו מוכנים לחרף את נפשם כדי להגן על אחיהם, יש לנו ערים ורחובות שבהם הזהות היהודית היא מקור לגאווה, ויש לנו בתי כנסת שפועלים בריש גלי ובלא פחד.

אסור להמתין עד שהסערה תהפוך לסופה שאי אפשר לחמוק ממנה. התמרורים האדומים, הפזורים ברחבי אירופה, אינם מותירים מקום לספק. כל יהודי, וכל מי שמבקש לראות את ילדיו ונכדיו גדלים בקומה זקופה, כיהודים גאים וללא פחד מתמיד – חייב לפעול. אירופה של ימינו מוכיחה פעם אחר פעם כי אינה מסוגלת או רוצה להבטיח את עתידם של היהודים. ארץ ישראל היא המבצר והבית היחיד שלנו. יהודים, בואו הביתה.