עם ישראל מחפש את בורא עולם. מה הוא יפגוש אצלנו?

זה עתה יצאנו מימי הרחמים והסליחות, מראש השנה ומיום הכיפורים, ופנינו אל חג השמחה - חג הסוכות.

אחרי הימים שבהם עמדנו בתפילה, ביקשנו סליחה והתחננו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים, מגיעה המצווה הגדולה לשמוח. לצאת מהבית הקבוע אל סוכת העראי, לשבת תחת כנפי השכינה ולהודות לקדוש ברוך הוא על כל הטוב.

אבל רגע לפני שניכנס אל הסוכה, נעצור רגע להביט לאחור. כי אי אפשר שלא לראות את מה שעובר בשנים האחרונות על עם ישראל. אי אפשר שלא להרגיש.

בחודשי אלול ותשרי נהרו רבבות מדי לילה אל הכותל המערבי לאמירת הסליחות ברוב עם. בלילות המרכזיים התמלאה הרחבה ביותר ממאה אלף יהודים מכל הסוגים: דתיים ושאינם דתיים, צעירים ומבוגרים, תושבי המרכז והפריפריה, חובשי כיפה וכאלה שלא.

גם בתי הכנסת ברחבי הארץ היו מלאים עד אפס מקום מדי לילה. אנשים שלא פקדו בית כנסת במשך שנים - אם בכלל - הגיעו לתפילות, גם בימים הנוראים. אחרים התחילו להניח תפילין, ללבוש ציצית, לקיים עוד מצווה ועוד מצווה, לקבל על עצמם קבלה קטנה, לשמור שבת אחת, שתיים, ולפעמים הרבה יותר.

אין זה סוד: מאז הטבח הנוראי בדרום בשמחת תורה תשפ"ד עובר משהו עמוק על הציבור הישראלי. הכאב הגדול, תחושת השבר והמלחמה הארוכה גרמו לרבים לעצור ולשאול שאלות: מי אנחנו? בשביל מה אנחנו כאן? מה מחבר בינינו? ומה מחבר אותנו אל שרשרת הדורות הארוכה שקדמה לנו? ואלה שנזכרו ש"סבא שלי היה רב" שואלים את עצמם: ומה אני עושה כדי שהנכד שלי יוכל לומר את אותו הדבר?

אנשים מחפשים משמעות. הם מחפשים שייכות. הם מבינים שיש מישהו שמנהל את העולם. הם מרגישים שהם לא לבד. שהם חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא עם ישראל. ויותר מהכל הם מבינים שגם בתוך החושך הגדול שהיינו בו במשך חודשים ארוכים - יש אור, תקווה ותכלית.

וההתעוררות הזאת מרגשת עד דמעות.

השורות הבאות אינן מיועדות דווקא לאותם יהודים שעושים כעת את צעדיהם הראשונים. הן מיועדות לנו. למי ששומר תורה ומצוות, חי בעולמה של תורה והולך בדרכי ה'.

כי לצד ההתעוררות הגדולה של האחים שלנו, יש גם תפקיד גדול המוטל על כל אחד מאיתנו.

יהודי שעושה את הצעד הראשון שלו אל בית הכנסת לא צריך לפגוש מבטים בוחנים. הוא לא צריך להרגיש שבודקים את הכיפה שלו, את הלבוש שלו או את מידת הידיעות שלו. הוא זקוק למילה טובה, לחיוך, ללחיצת יד, למישהו שיציע לו מקום, יראה לו את העמוד הנכון בסידור ויגרום לו להרגיש שהוא בבית.

לפעמים חיוך אחד יכול לפתוח שער, ששיעור שלם לא יצליח לפתוח.

אנחנו מצווים לקרב, להזמין, לארח ולהאיר פנים. לפתוח את הבית ואת הסוכה, להציע סעודת חג ושבת ולומר ליהודי בפשטות: בוא, יש כאן מקום גם בשבילך.

ואולי לא פחות חשוב: בואו נחשוב גם על אלה שעדיין לא עושים שום צעד בכיוון. חובה עלינו להאיר פנים לכל יהודי. גם למי שלא מחייך אלינו בחזרה. אפילו למי שמביע כעס, ריחוק או חלילה עוינות.

חשוב לזכור: לפעמים עוינות נולדת מפחד, מבורות, מחוויה לא טובה בעבר או מהיכרות עם דמות מעוותת שהוצגה בתקשורת. אסור שהתגובה שלנו תהיה חלילה החמצת פנים נוספת. להיפך. דווקא שם נבחנת היכולת שלנו לייצג את התורה בכבוד. כי גם כשמסביב הכול מתחלק למחנות, אנחנו יכולים לבחור שלא לחלק את הלב.

חז"ל אומרים לנו במסכת אבות: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". לא רק את החבר. לא רק את מי שחושב כמונו. את כל האדם.

חג הסוכות הוא זמן שמחתנו. התורה מצווה אותנו לשמוח, "ושמחת בחגך". אבל השמחה איננה רק מה שאנחנו מרגישים בתוך הבית ובסוכה שלנו. שמחה אמיתית מתרחבת החוצה. היא ניכרת בדרך-ארץ של כל יהודי, במאור הפנים וביכולת לשמח יהודי אחר בכך שנפתח לו את דלת הסוכה, אבל לא פחות מכך, נפתח את הלב.

עוד הזמנה לסוכה. עוד ברכת חג שמח ליהודי ברחוב. עוד חיוך לאדם שאולי אינו נראה כמונו, אבל הוא אח שלנו, חלק מהעם הנפלא שלנו. אולי החיוך הקטן שלנו יהיה הצעד הראשון שלו בדרך הביתה.

הכותב הוא מנהל התוכן הראשי בהידברות