תופעה חריגה: מה גורם לגדולי ישראל להפסיק מלימודם?

כל מי שטיפל בקשיש בן שמונים או תשעים יודע מה כרוך בהוצאתו מהבית. כל יציאה היא מבצע, כל נסיעה היא מאמץ, כל שעה בדרכים גובה מחיר.

כל מי שזכה לחסות בצילם של גדולי תורה, יודע עד כמה הזמן שלהם מחושב ומדוד. דקות של תורה, שעות של הכרעה בהלכה, לילות של קבלת קהל ונשיאה בעול הציבור. זמן שאין לו תחליף.

והנה, בכל מערכת בחירות אנחנו עדים לתופעה ששוברת את חוקי הטבע: גדולי ישראל, ממרום גילם ורום מעמדם, יוצאים יום אחרי יום, ערב אחרי ערב, לכינוסי בחירות בכל רחבי הארץ. מצפון ועד דרום.

הם אינם נותנים מנוח לגופם החלש. הם נוסעים בדרכים, עומדים מול קהל, מרימים את קולם ומשקיעים מאמץ החורג מכל מידה סבירה. וכל זה בשביל מה? בשביל פתק קטן.

המראה הזה מחייב כל אחד מאיתנו לעצור ולשאול: מה יש בפתק הזה? הרי כל חייהם לימדו אותנו ש"תלמוד תורה כנגד כולם". והנה, הם עצמם, עמודי התורה של הדור, מבטלים תורה ברבים ויוצאים לעצרות בחירות. היכן מצאנו דבר כזה?

אלא שהשאלה עצמה היא התשובה.

מי שחושב שההצבעה היא עניין טכני, עוד פתק חסר משמעות שנבלע בערימת פתקים, אינו מבין את גודל השעה. גדולי התורה, שמפיהם אנו חיים ועל פי הוראתם אנו הולכים, אומרים לנו במעשיהם יותר מאשר במילים: הפתק הקטן הזה הוא מעשה גדול. זו לא פוליטיקה, זו תורה.

הם מלמדים אותנו שביטולה של תורה לצורך עצרת בחירות הוא הוא קיומה. שכאשר עתיד היהדות, עולם התורה, השבת, החינוך הטהור וקדושת המחנה מונחים על כף המאזניים – אין זו שעת מנוחה.

מול מסירות נפש כזאת, מול אמירה נוקבת וברורה כל כך, מי יכול להישאר אדיש? מי יכול לומר "זה לא נוגע לי"? מי יכול לנטוש את המערכה ולהישאר בבית?

צריך להבין: מערכת הבחירות הזו אינה משחק. זה לא קמפיין נוסף או סיבוב פוליטי חולף. זהו רגע של הכרעה על דמותה הרוחנית של המדינה. על השאלה האם קול התורה ימשיך להדהד בעוצמה ברחבי הארץ, או חלילה יידחק החוצה.

במערכת הבחירות, הקדוש ברוך הוא נותן בידינו כלי פשוט, מעשי ומיידי שבו נוכל להיות שותפים במימוש רצונו בעולם. לא נדרש מאיתנו למסור את הנפש, אלא רק להרים פתק.

כשמאורי הדור יוצאים מגדרם, כשהם מטלטלים את גופם התשוש למען כל קול וקול, איננו יכולים להרשות לעצמנו להחמיץ את ההזדמנות הזאת. אך למול מסירות הנפש האדירה הזו, עומד גם חשש כבד: כמה זעזוע, כאב וצער ייגרמו לגדולי התורה אם חלילה יתברר ביום שאחרי כי בגלל עצלות, שאננות או שיקולים זרים וחשבונות קטנים היו מי שבחרו להישאר בבית או לבזבז את קולם.

איך נוכל לשאת על כתפינו את האחריות הנוראה, כאשר נדע כי בגלל רשלנות העמדנו בסכנה קיומית את המשך התפתחותו של עולם התורה, את החינוך של ילדי ישראל ואת צביונה הרוחני והתורני של יהדות ארץ ישראל? אסור לנו להיות אלה שבעטיים ייגרם הכאב הנורא הזה. זו השעה להתעשת, לצאת בהמונינו בשמחה ובאחריות, ולא להשאיר אף קול בבית. להצביע לרשימות התורניות, לעשות את המעשה הקטן שהשפעתו גדולה, ולהרבות כבוד שמיים בעולם.