"תודה שנתת לי את הילדה שלי": מה אפשר ללמוד מהבת של דפנה ליאל?

לפני כמה ימים, בתוכנית ששודרה בקשת 12, הכתבת הפוליטית דפנה ליאל עשתה דבר נדיר. לא ידיעה חדשותית, לא ספין, לא פרשנות. היא דיברה כאמא. היא סיפרה על בתה נעמי: על הילדה שהחליטה לבדה לסגור את הטלפון בשבת, לשמור על הפרדה בין בשר וחלב, וגם על כך שקידוש ביום שישי מאוד חשוב לבתה.

ואז הוסיפה ליאל משפט שלא שומעים כל יום בערוץ 12: "אני מודה לבורא עולם. תודה שנתת לי את הילדה שלי יום בשבוע. היא באה, 'אמא רוצה לעשות משהו? אמא רוצה לדבר?'". המשפט הזה, "מודה לבורא עולם", הוא הרבה יותר מהבעת רגש. הוא מערער את בניינה של החילוניות.

צריך לשאול ביושר: איך החילוניות מסבירה את עצמה מבחינה רציונלית? אם התורה היא לא צו מחייב, מה זו יהדות? קחו את ברית המילה. עשרות אלפי הורים חילונים לחלוטין, רציונליים, ליברלים - שלא יסכימו לעולם שיחתכו אוזן לכלב - לוקחים את התינוק הרך שלהם, חסר הישע, וחותכים בבשרו בגיל שמונה ימים. למה? בגלל תרבות? בגלל מסורת? הרי אם זו רק תרבות, זו התעללות. ואם זה רק עניין של מסורת, זה לא מצדיק חיתוך תינוקות.

האמת היא שכל אבא ואמא חילוניים יודעים עמוק בלב שלא מדובר בפולקלור. הם מכניסים את הבן שלהם לברית. ברית עם מי? עם משהו שהוא גדול מהם, עתיק מהם, עם מישהו שהקשר עמו מחייב אותם. הם אולי קוראים לזה תרבות, אבל מתנהגים לגמרי כמו יהודים מאמינים.

וזה לא נגמר בברית. קחו את הסוגיה הקשה מנשוא שמדממת בשלוש השנים האחרונות ביתר שאת. מדינת ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם, קיימת במחיר של למעלה מ-30 אלף קורבנות. איך אדם חילוני מסביר את זה? אם ישראל היא רק מדינת מקלט, אז המקלט נכשל. אם זו רק זכות לאומית - כמו של הצרפתים בצרפת - אין שום זכות לאומית ששווה למות בשבילה בכל דור מחדש.

כדי להילחם על קיומנו ולשרוד במקום הזה, צריך יותר ממניע יבש של "הגדרה עצמית". צריך אמונה שאנחנו כאן לא במקרה, שארץ ישראל היא לא רק פיסת נדל"ן אלא הבטחה אלוקית. רבים מהחילונים בני הדור המבוגר מתקשים להתמודד עם זה. הם מעדיפים להסתפק בהסברים ש"יהדות זה סט של ערכים", "יהדות זו תרבות". אבל כשצריך לשלם מחיר אמיתי - בגוף של התינוק, בסיכון חיים של החייל - ההסברים האלה קורסים.

ולכן התקווה באה דווקא מהילדים: בני דור ה-Z החילונים, כמו נעמי ליאל, לא עושים לעצמם הנחות. הם לא מוכנים לחיות עם סתירה. אם אני יהודי - אני רוצה לטעום מה זה אומר. אני רוצה שבת בלי מסך, אני רוצה קידוש, אני רוצה משמעות.

הדור הזה לא חוזר בתשובה כי מישהו הפחיד אותו. הוא חוזר הביתה כי הוא הבין מה שההורים שלו עדיין מדחיקים: אי אפשר להשתייך אל עם ישראל ולקבל את ארץ ישראל מבלי לקחת את מה שמחזיק אותנו יחד מעל 3,000 שנה.

דפנה ליאל הודתה השבוע לבורא עולם על יום אחד בשבוע עם הבת שלה. זה מרגש וזה אמיתי - אבל זו רק ההתחלה. כי מי שנותן לך את הבת שלך ליום אחד, הוא גם מי שנתן לך אותה לכל החיים. הוא גם מי שנתן לך את העם, את הארץ, ואת הסיבה להישאר כאן למרות הכל. הבת שלה כבר הבינה את זה. עכשיו נשאר רק לחכות שגם הדור של האמא יבין.