סיפור על עלבון, כעס, סליחה – וברכה אחרי שמונה חודשים

אני שומרת את הסיפור הזה בבטן כבר מספיק זמן. לא אכפת לי שמי שצריכה לזהות את עצמה תזהה. הענקת לי מספיק רגעי בושה בתחילה, כשעשית, את מה שעשית. אבל עכשיו? אין לי איך להודות לך, גברת. מגדלי מגלים של כוח, אילצת אותי לפתח מתוכי בעקבות. ככה נולדים תהליכים מבורכים. אין לי איך להודות לך.

לפני כן, אני רק בודקת שהקוראות הנאמנות של הטור הזה זוכרות את הטור שכתבתי כאן בערב יום כיפור לפני שנה. הוא נקרא "סליחות שאסור לבקש". הוא היה חשוב.

כי לבקש סליחה זה לא מעשה זול של שוק. כשסליחה נעשית באמת, היא עוברת מהמבקש אל הנותן, ומשפיעה מאוד על שניהם.

לצערנו, יש מקרים שבהם בקשת הסליחה מדמויות מאיימות שנראות מבחוץ תמימות, כאלה המנצלות את יום כיפור ומשתמשות בזמן היהודי הקדוש הזה, בהפחדה, לטובתן בלבד, בקשת הסליחה מהן אינה חובה כלל. להיפך, ניקיון אמיתי, תיקון אמיתי, באותן מערכות של קשר, הוא לא לבקש שוב סליחה עקרה. התיקון האמיתי הוא לשבור את מעגל החוויה הבלתי מיטיב הזה, ולצאת לדרך רגשית חדשה.

עכשיו נתחיל.

בשבט של לפני שנתיים באתי להרצות בקיבוץ חפץ חיים.

התחלתי לדבר, היה מאחורי לוח מחיק, וכדי להסביר ענין חשוב בהקדמה לנושא סיפרתי משהו שקשור לעבודה שלי בתחום נפשות רבות וחסרונן, נפשות רבות ומילואן.

לפתע קמה אחת הנשים, כזאת שנראית גברת מכובדת, לקחה את התיק החום שלה ובהפגנתיות ניסתה לצאת מהאולם, תוך כדי שהיא מודיעה לכולן כי היא לא מוכנה לשמוע דברים כאלה.

בתחילה היא ניסתה לפתוח את אחת הדלתות של האולם כדי לצאת החוצה. הדלת היתה נעולה.

היא לא התייאשה, ופנתה לעבר הדלת הראשית, פתחה אותה עם הידית, ויצאה בסערה.

לא אמרתי כלום.

הוי, זה היה לי קשה.

היא היתה נסערת, יצאה וטרקה את הדלת.

שיתפתי את הקהל בזה שאני צריכה רגע אוויר. נשמתי, הרגשתי את הרעד הזה ברגליים, זה שבא כשעלבונות באים, ועוד ברבים. שיתפתי גם בזה את הקהל. המנהלת של אותו גוף ניגשה אלי ואמרה לי, "אל תשימי לב, אנחנו מכירים את הרעש הזה שהיא עושה, תתעלמי", זה עזר. העניינים נרגעו בי, המשכתי.

כשסיימתי ויצאתי, האישה הזאת חיכתה לי ישובה על סלע בחוץ. היא לא הרגישה בנוח עם מה שהיא עשתה. ניכר היה עליה. היא מילאה את האוויר ביננו במלל, מלל, מלל, של חברת הסברה על כמה שהיא צדיקה, היא לא ביקשה סליחה או משהו, אני שאלתי אותה בתגובה אם כל הצדיקות הזו שלה שווה לה מול הלבנת פנים ברבים.

ואז, אמרתי לה ככה, בספונטניות, מתוכי, אל תשאלו אותי למה, ואל תלכו לשום מקום כי העניין עומד להתפתח, אמרתי לה, "עזבי, אל תתקשרי לבקש ממני סליחה לפני יום כיפור, אני סולחת לך מראש". הרגשתי שיש לי עסק עם טיפוס לא פשוט, היא התישה אותי עם המיליון הסברים שלה, מכירה כאלה, עדיף שאני לא אוסיף, רציתי כבר ללכת הביתה.

התקשרתי לבעלי לספר לו על התקרית הקשה ועל איך סלחתי לה מראש.

"נראה לך?", בעלי זעק בטלפון מבני ברק, "נראה לך שסולחים בכזאת קלות על מעשה כזה? את ממש לא סולחת לה, כי זה מעשה גועלי, תפסיקי להיות טובה כזאת, את מדי טובה, אני מכיר אותך מספיק שנים, ולהגיד לך משהו? את לא באמת סלחת לה, את ממש נפגעת, את לא סולחת ולא כלום, בטח לא עכשיו, אני שומע את הקול שלך, מהר מהר חפשי מישהי שם לברך אותה, בקשי בשבילנו בקשות חשובות, קדימה, זה לא סתם מה שעברת שם הרגע".

וסגרנו את השיחה. רותי בדיוק היתה בשיחה ממתינה.

רותי עובדת איתי הרבה שנים באותו עניין של נפשות רבות וחסרונן. ומילואן. רותי אדם מדהים. בני ברקית מוכשרת ומקסימה שנשואה לאברך חשוב. כל אחד מהם עבר מסע ברווקות שלו.

באחד מהחודשים, מעט קודם, כשתאחרו להן שעות של העבודה, אמרתי לרותי, "די, לכי הביתה, לכי לילדים, מאוחר, מספיק להיום, נמשיך מחר". ורותי ענתה לי בשקט הצנוע שלה, "אין לי ילדים".

כשסיימתי לדבר עם בעלי באותו יום בחפץ חיים, רותי התקשרה לברר משהו בקשר לאחד הנושאים שעליהם עבדנו יחד.

"רותי, את לא מבינה מה קרה לי עכשיו", התנשמתי והתנשפתי, וסיפרתי לרותי על ה"קמה המתקוממת" הזאת, על הסליחה שלי ועל מה שבעלי אמר. "תברכי אותי, בבקשה, אפרת, תברכי אותי שיהיה לנו תינוק, שנזכה".

ועמדתי על השביל ליד הדשא, ובכיתי לרותי את הברכה שיצאה לי הכי מהלב והכי מהנשמה, ונתתי לכל הכעס שהפך לעלבון שהפך לתחנונים שהפך לדמעות לפני בורא העולמים שלרותי ובעלה יהיו ילדים.

תשעה חודשים אחר כך, בעצם שמונה, נולדה פגית מדהימה. כזאת ילדה מדהימה, כזה אוצר. כשמסתכלים עליה, מבינים בעמוק, כמה תפילות יש שם מאחורי העיניים הכחולות.

"אני ידעתי", אומרת לי היום רותי, "אני ידעתי שקרה שם משהו. הכנסתי פנימה את המילים שלך, הן היו כל כך כאובות מבפנים, אני יודעת שעשינו הרבה עד שהתינוקת, הנס שלנו, הגיעה, אני יודעת ששיחת הטלפון הזאת היתה חשובה מאוד כדי שהיא תיוולד.

"כמה, כמה שאנחנו מודים לבורא העולמים, איזו זכות להיות הורים".