מאימה לתושייה בשבריר שנייה: הזווית הטיפולית על דרמת המטוס והישראלים שהצילו 180 נוסעים

כמו כולם, גם אני הייתי צמודה בשבוע שעבר לחדשות כדי להתעדכן במצב הנוסעים הישראלים בטיסה מדובאי לישראל.

כמו כולם, גם אני הייתי במתח. רציתי להבין מי נגד מי, מי עשה מה, ואיך, חוץ מהעובדה שיד ה' מעל הכל, אנשים כמוני וכמוכם, הצליחו לסכל אירוע טרור בסדר גודל אימתני.

אחרי שקיבלתי את התשובות החשובות, כי לא הכל ברור עד הסוף, עדיין, רציתי להבין יותר.

שאלתי את עצמי: מה אפשר לשלושה אנשים, נוסעים לתומם, לפעול בתושייה, באומץ, בגבורה, במצב קיצון ובמקום להתאבן באימה או לצרוח מפחד, פשוט לפעול בלי לדעת איך הם יצאו מהסיפור הזה?

וכאשת מקצוע, יש לי תשובות.

גילוי נאות: אני לא מכירה אישית את שלושת הגיבורים. אני ניזונה מהתקשורת כמו כולנו לגבי האירוע ואופן פעולתם. אבל אני מכירה מקרוב מאוד, גם מתוך הקליניקה, בליווי ובטיפול במאות מקרים, חלקם מקרי קצה (מסוג אחר), וגם מהמקום האישי שלי, את החיווט הפיזיולוגי שהניע אותם באותן שברירי שנייה. שוב, להערכתי ומניסיוני בלבד.

בוודאי יצא לכם להיתקל בחייכם באי אלו סיטואציות, לפחות באחת, שבהן מישהו רץ וצעק משהו וכולם נבהלו ורצו אחריו, או מישהו שעלה לאוטובוס עם תיק שחור ונראה כמו מחבל (בתקופות של פיגועי האוטובוסים) וכולם ירדו מהאוטובוס...

אני תמיד עשיתי הפוך.

כולם ירדו מהאוטובוס? אני נשארתי, כי אף אחד לא יגרום לי לפעול מתוך פחד.

כולם מתחילים לרוץ כי מישהו צעק משהו? אני נעצרת ושואלת "מה קרה" ומחפשת אם אפשר לעזור, לפעול, לעשות משהו.

כשנהג אוטובוס ממשיך לנסוע ולא עוצר לנוסעת בתחנה – אני זו שתרעיש ותדאג שהוא יעצור, ויהי מה.

אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש להיות האדם שנשאר לעמוד, לפעול ולהילחם, בזמן שכולם מסביב קופאים, נבהלים או בורחים על נפשם.

נכון. לא הייתי במטוס שצונח כלפי מטה וצרחות של אנשים ברקע, ואין בכוונתי להשוות לרגע לסיטואציה שבה הם היו.

אני מכירה את התחושה הזו של להיות דרוכה, זאת שלא מסוגלת לעמוד מהצד, זאת שמיד תחפש לעשות משהו. לעולם לא לברוח.

ביום-יום, מנגנון כזה יכול להיתפס כאובר-דריכות. כלוחמנות, לפעמים גם כתוקפנות, כמישהי שלא יודעת לוותר ונלחמת גם על דברים קטנים. שלא יודעת "להחליק". אבל ברגעי סכנה או איום – המנגנון הזה הוא בדיוק מה שמפריד בין חוסר צדק או עיוות מוסרי לבין אמת, יושר ואחריות כלפי אחרים.

או בין אסון לבין הצלת חיים.

בדיוק כמו בטיסה מדובאי.

אז איך יכול להיות שאנשים רגילים לגמרי מצליחים להיות האנשים הנכונים ברגע הנכון, גם במחיר סיכון חייהם?

בשביל זה חשוב להבין איך אנשים מגיבים במצבי מצוקה.

מערכת העצבים האוטונומית היא זו ששולטת בתגובות האוטומטיות שלנו ומנהלת אותנו במצבי מצוקה, אימה וסכנה. המרכז שלה ממוקם במח ההישרדותי ובעמוד השדרה.

מערכת זו היא אוטונומית לחלוטין, כלומר היא פועלת מעצמה, ללא צורך במחשבה מודעת, בהחלטה שקולה או בתכנון מקדים. היא מופעלת במהירות הבזק, הרבה לפני שהמח המודע, החושב, בכלל הספיק להבין מה קורה.

במילים אחרות, במוח שלנו יש מוח חושב, הקורטקס, זה שאחראי על חשיבה רציונלית, ניתוח נתונים, שפה וקבלת החלטות מורכבות. כלומר: כל החלק המודע של המח, שעל פי מחקרים מנהל רק כ-5% עד 10% מכלל הפעילות והעיבוד של המח שלנו.

וישנו המוח ההישרדותי (הזחלי), שאחראי אך ורק על דבר אחד – להשאיר אותנו בחיים.

ברגע שמגיעה הצפה תחושתית – צרחות, צעקות, ריח של דם, תנועה אלימה מולנו, מבט מאיים – החיישנים החושיים שולחים אות חירום ישר לאמיגדלה (תמרור האזהרה של המוח). האמיגדלה לא מבזבזת זמן על שאלות, לא מבררת מה באמת קורה, לא בודקת אם מדובר בצרחה של ילד מרוגש כי הוא ראה את שחקן הכדורגל שהוא אוהב ברחוב, או כי מישהו פוגע בו. היא עושה דבר אחד קריטי: היא שולחת אותות אזהרה למוח הזחלי.

באותו הרגע קורים שני דברים: המוח החושב "כבה", כלומר, מפסיק לתפקד, כי הוא איטי מידי בשביל סכנה קיומית, והמוח הזחלי לוקח פיקוד מלא.

ומה שקורה באותו הרגע הוא לא פחות ממפעים: המח ההישרדותי מפעיל מיידית את המערכת הסימפתטית – מערכת החירום של הגוף. בתוך שברירי שנייה נורים לזרם הדם המוני הורמונים, ובראשם האדרנלין והקורטיזול, שנדרשים כדי לאפשר לאדם לפעול מעבר ליכולות שלו, כך שיוכל להציל את עצמו ו/או את האחרים.

הגוף עובר שינוי פיזיולוגי טוטאלי:

· הדופק ולחץ הדם מזנקים: כדי להזרים חמצן וגלוקוז במהירות שיא אל השרירים הגדולים ברגליים ובידיים, כך שיוכלו לרוץ, לנוע בחופשיות, לעשות דברים שהם לא רגילים ולא מאומנים לעשות ביום-יום.

· הנשימה משתנה: הריאות מתרחבות כדי לקלוט מקסימום חמצן, כך שאדם יוכל לפעול בקצב מהיר יותר מתמיד.

· הסטת משאבים: כלי הדם המובילים דם למערכת העיכול ולעור מתכווצים, והדם מופנה כולו אל הלב, השרירים והמח.

· אין תחושת כאב:הגוף מציף את המערכת באנדורפינים שמשתקים תחושת כאב פיזי. אדם יכול לחטוף מכה קשה או פציעה, ולא להרגיש אותה בכלל תוך כדי האירוע.

· מיקוד קשב: הראייה ההיקפית והשמיעה הכללית מצטמצמות. המוח מסנן את כל רעשי הרקע ומתמקד רק במקור הסכנה.

ברגע שהגוף מוצף באדרנלין והמוח החושב כבוי – מערכת העצבים האוטונומית מנתבת את האנרגיה באופן אוטומטי לאחד משלושת ערוצי ההישרדות הפיזיולוגיים, המוכרים בשם "שלושת האפים":Fight, Flight, Freeze .

בריחה -  Flight- המערכת מזהה שהדרך הבטוחה ביותר לשרוד היא לברוח מהסכנה. זה מה שקורה לרוב האנשים ברגעי בהלה – הדחף הפיזיולוגי הבלתי נשלט הוא לרוץ, למלט את הנפש ולהתרחק ממקור הסכנה.

לחימה - Fight - אצל מיעוט קטן של אנשים, האדרנלין והדריכות הגבוהה לא מובילים לקריסה או לבריחה, אלא מתורגמים ישירות לפעולה ממוקדת מטרה. המערכת שלהם מנצלת את גל האנרגיה האדיר הזה כדי להתנפל על האיום, לנטרל אותו ולהגן על הסביבה.

קיפאון - Freeze – מצב שבו מערכת העצבים מזהה שאי אפשר לברוח ואין איך להילחם, ופשוט "מורידה את השלטר". השרירים ננעלים או נרפים, הדופק צונח והאדם קופא במקום. זו לא בחירה מודעת ולא "פחדנות" – זו הגנה פיזיולוגית אוטומטית מול הצפה קשה.

אנשים שפועלים ב-Fight ברגעי קיצון לא "מקבלים החלטה מודעת להיות גיבורים" ברגע אחד של מחשבה שקולה, אלא, מערכת העצבים שלהם מחווטת כך מראש, וזה מנגנון ההישרדות שהם פיתחו לאורך שנים, לעתים מתוך היסטוריית חיים שדרשה מהם להיות דרוכים, להגן על עצמם או להיות האחראים בסביבתם.

אנשים אלו הם בעלי עוררות יתר, כלומר: רמת הרגישות של מערכת העצבים שלהם גבוהה מאד, מה שביום יום גורם להם להיות בדריכות גבוהה גם כשהחיים רגועים וזורמים, והם מתקשים להרפות. אבל ברגעי סכנה הם פועלים מיד ובשוויון נפש באופן אוטומטי.

אנשים שמגיבים ב-Fight במצבי קיצון הם לא תמיד אלה ש"רבים על כל שטות" ביום-יום. פעמים רבות אלו אנשים שמערכת העצבים שלהם מאומנת לתפקד תחת הצפה (למשל, עקב חוויות עבר או תפקידים מבצעיים), ולכן כשהדופק עולה והאדרנלין מוצף – המוח שלהם עובר ישר לפעולה ממוקדת מטרה, במקום לקריסה.

אותה הדריכות בדיוק, שבשגרה יכולה להיות מעייפת, לגרום לנו להתעקש, להילחם על דברים קטנים ולא להרפות, היא בדיוק אותה הדריכות שבמצב חירום שומרת על המוח מתפקד, מונעת בריחה או קיפאון ומאפשרת לקפוץ לתוך האש ולהציל חיים.

חשוב לזכור: לכל מנגנון הישרדותי יש המחיר שלו והרווח שלו. אין כאן "נכון" או "לא נכון", או טוב או רע. יש כאן מערכת עצבים שמנסה לשמור עלינו חיים. אבל לפעמים, דווקא התכונות שקשה לנו להכיל ביום-יום – הן אלו שמחזיקות את העולם ברגעי קיצון.

כל אחד פועל ממנגנון הישרדות אחר בהתאם לנסיבות חייו, לאתגרים שעבר, להיסטוריה האישית, לחינוך ולתרבות עליהם הוא גדל.

כל אחד יכול ללמוד לפעול אחרת במצבי קצה, אבל זה כבר בעזרת טיפול עמוק דרך מערכת העצבים, וזה כבר לפוסט אחר.

איתכם, גם במצבי לחץ.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן