טורים אישיים - כללי

וכאן נדרשת מכל אחת התבוננות פנימה. כשאת רואה מבחוץ אנשים שבעינייך מצליחים ללא סיבה, כשאת נמצאת בתחרות תמידית ובהתעסקות חיצונית של "מה קורה שם" – שימי "מרקר" אל הנפש פנימה, ונסי להבין מהיכן מגיעות התחושות של המרמור והתסכול שאת חשה. איזה שחקן נמצא בנפש אצלך?

היא חשבה שאני לא מחונכת. שאני חצופה. שאני בת שאף אמא לא רוצה שתהיה לה. הרי איזו אישה אומרת לאמא שלה שהיא לא מתכוונת לטרוח בשבילה, בקושי להכין לה מיטה?

הרחק מהכותרות התקשורתיות והפוליטיות סביב עולם התורה, המציאות בשטח מוכיחה שאנחנו חיים בעידן ייחודי בהיסטוריה היהודית. יהודה אייזיקוביץ עם טור אישי נרגש

הפוסט הזה הוא הזדמנות לעצור רגע, ולפני תכנון כלכלי וירידה למספרים, ולפני בחינה של כמה כסף יש לכם, אם בכלל יש לכם, אני מזמינה אתכם לעצור ולעשות משהו אחר: לחשוב לעומק, כולל כתיבה, מה מערכת היחסים שלכם עם כסף, ולמה

את זו שבוחרת אם לצייר אוצרות, או צרות. זכרי: אין מחר שהלב לא יוכל לצייר, וכדי שהמחר יהיה מאושר – את צריכה להאמין בעצמך ובכוחות שהשם נתן לך. הרבנית חדוה לוי על פרשת שלח

זוגיות לא גדלה מעצמה. לא צומחת לבד. לא מצליחה לייצר פירות בלי השקעה. היא קמלה, דועכת, נשחקת, נשרפת בשמש ונגמרת. לשקם אותה הרבה יותר קשה מאשר לתחזק אותה כשהכל עוד רענן

לפעמים את זו שתיעזרי, ולפעמים את זו שתתמכי באחרים. תני לקב"ה לנהל את העניינים, קבלי עזרה ושמרי את הכוח שלך. יום יבוא ואת תרעיפי אותו חזרה הלאה למי שיצטרך

דווקא בין כותלי האוניברסיטה, ובעקבות המבט החילוני המרחם, יצאתי לחפש תשובות, ומצאתי את המודל הפסיכולוגי לזוגיות שמסביר את הקשר הייחודי שלנו עם הקב"ה

"אם רק ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה כאן, הוא בטח היה אומר שרק דמעה אחת של רווק או רווקה כזו שווה כמו אלף סוללות 'כיפת ברזל', 'חץ' ו'שרביט קסמים' ביחד"

אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להבטיח לעצמי שלעולם לא אהיה במקום הזה יותר. שילדי יחיו עם אוויר כלכלי. שיתחתנו עם בסיס טוב. שידעו להתנהל כלכלית, כדי לייצר לעצמם ולילדיהם ביטחון כלכלי

הרמתי טלפון לאב, וברגישות ובהבנה אמיתית ביקשתי את רשותו לשלוח לו תמיכה כספית, ארוחות חמות ועזרה בבית, באופן זמני. עד שהאם תתחזק, בעזרת ה', ותחזור הביתה. הוא סירב בתוקף

המאבק ששקמה ברסלר ושותפיה למחנה משרטטים משקף את השבר שיעמוד למבחן בבחירות הבאות: האם ישראל היא מדינה יהודית, או שהיא בדרך להפוך ל"מדינת כל אזרחיה"

הגיעה הזמן שהקהילות שלנו בכל רחבי הארץ יבינו: הרווקים והרווקות, כמו גם מחפשי הזוגיות, הם לא "שברי לוחות" שצריך לתקן – הם הלוחות עצמם

היום אני יכולה לשבת על הספה בסלון. לפתוח את הריקליינר. להניח יד אחת על החזה ויד שניה על הבטן, לעצום עיניים ו... לנשום

"ראיתי שוב את כל היהודים, לבושים לגמרי אחרת, עם כתרים על הראש, צועדים ברוגע ומברכים ב'גוט שבס' איש את רעהו. הדהים אותי איך אנשים משתנים ברגע, ואיך המציאות בניו יורק שינתה חול לקודש. החלטתי קיבלה משנה תוקף ונחישות, אני חייב להצטרף"

הסרטון הוויראלי, בו נראה מפגין עזתי מקלל את יזם ההייטק אייל ולדמן שהגיע לבינאלה בוונציה כדי לדבר שלום וללחוץ יד, מלמד על שנאה אידיאולוגית שלא מתרשמת מקווי גבול מוסכמים, מתלושי משכורת או מצעדים הומניטריים

כווייה פיזית מתרפאת עם הזמן, אבל כווייה בנשמה שנגרמת מהדרה חברתית בלילה הכי חברתי בשנה? היא יכולה להפוך לצלקת שתלווה אותו גם בגיל ארבעים. בואו נדאג לילדים

ילדים קולטים מסרים הרבה יותר מהר והרבה יותר עמוק מכל אחד אחר, והם סופגים בבית שלהם את האמת של הדרך בה ההורים הולכים

5 פצעי ילדות, שדרכם אנחנו מפרשים את האנשים שסביבנו ואת החוויות השונות שעוברות עלינו

לפעמים נראה שלא קורה כלום, אבל קורה, ועוד איך קורה, בתהליך עמוק פנימי של הרהורים, של מחשבות, של תובנות, של שינוי שקורה לאט לאט, אבל עמוק עמוק, שלא נראה לעין, ו"פתאום" הוא מתגלה מעל פני השטח

חוה שמילוביץ' מגישה: הרפיה ייחודית לחודש אייר, לגוף ולנפש, בסימן "אני ה' רופאך"

יש רגע אחד בעבודה שלי שתמיד דורש ממני נשימה עמוקה. בתמונה: ילדה עדינה. פנים רכות. עיניים מחייכות, כמעט שקופות מתמימות. ילדה שעדיין לא פגשה עולם אחר. ומולי בראיון יושבת נערה אחרת. אותה אחת, אבל כל כך אחרת

אין דרך נוחה להגיד את זה, אבל נדמה לי שכמו שאמר המנהל: גם הגרמנים, להבדיל, היו טובים בתחומים האלו. אפילו טובים מאוד. ממש. ובכל זאת, לא המתמטיקה ולא האנגלית ולא הפיזיקה ולא המחשבים הם אלו שמנעו מהם מלהפוך לחיות אדם ולמפלצות

איך כעסתי על החרדי שלא עשה כלום בצפירה, ואיך לקח לי זמן להבין שאני, בוגרת החוג לתקשורת מאוניברסיטת תל אביב, צריכה עוד כמה שיעורים בהבנת השפעת המדיה על העם היושב בציון

חוה שמילוביץ בסרטון מיוחד לאסרו חג פסח - איך נאסור ונשמור בתוכנו את כל המתנות שקיבלנו, במיוחד בשנה הזו?

"ברור לי שאם אני אכריח אותו – אני רק ארחיק אותו יותר. אם אני אריב איתו – אני אפסיד את הילד. אבל מצד שני, הלב שלי נשרף"

אני מתמלא בגאווה, מנפח את עצמי מעבר למה שאני באמת, ואז מתרחק מעצמי. ואם תרצו, זה המקום שמזמן אליו משברים שדוקרים בבלון הנפוח הזה, וממילא מחזירים אותי לפרופורציות ולמידות הנכונות שלי

אין לשאלות ולנקודות לדיון הללו תשובות בינאריות של שחור או לבן. כל תשובה מתקבלת. נסו לפתח את הנושא, לעורר דיון ובעיקר להקשיב לילדים שלכם

הניסיון הזה לא היה בעבר. לא הייתה מדינה ולא היה צבא, לא היה צורך להתפאר בגבורה פיזית או מערכתית. הספיקה לנו האמונה שהוכיחה את עצמה לאורך הדורות, שיש לנו רועה נאמן. היום, עם כל הניסים המופלאים שעוטפים אותנו, זה עדיין הניסיון של הדור

לא כולנו חווים טראומה, אבל לא אכנס כרגע לעניינים מקצועיים עמוקים. כן כולנו חווים בהלה, פחד כזה או אחר, חוסר ודאות ואין אונים. ואת בסדר