לא סוף העולם: השיעור החשוב לחיים שקיבלנו מרגל מגובסת

אני רוצה הפעם לספר לכם על חבר שלי, נקרא לו לצורך העניין יוסי.

יוסי הוא מסוג האנשים שתמיד מרגישים שהעולם קצת נגדם.

מה זאת אומרת? שאם נניח שיש ענן אחד בשמיים ביום של פיקניק, אז כנראה הוא ימטיר בדיוק על הסנדוויץ' של יוסי.

אם יש פקק באיילון, כנראה יוסי יעמוד בדיוק בנתיב המבאס ביותר במרכזו, יביט ביושבי הרכבים שלידו ויתהה למה החיים שלו כאלה מסובכים, והאם יש מצב שהוא היה בגלגול הקודם מוציא להורג המוני, או סתם "קאפו" לעת מצוא.

אבל לפני שבועיים הגיע השיא: בערב שגרתי של דריכה לא זהירה על מדרכה לא ישרה, יוסי שמע את ה"קליק" המצמרר, זה שמבשר לך שמשהו לא טוב הולך לרדת על הגוף שלך. וככה, אחרי בהילות ופאניקה והחלפת צבעים, יוסי מצא את עצמו במיון של הדסה עין כרם.

אחרי הצילום הוא הבין שהקליק הזה בעצם הרבה יותר חמור ממה שהוא חשב שהולך ליפול עליו, והתברר לו שזה לא נקע או משהו בקטנה, אלא אשכרה שבר.

אמיתי. טהור. מזוקק ויפה.

כשבאתי לבקר אותו, הוא שכב שם עם רגל מורמת לשמיים, עטופה בגבס לבן ומגושם, ופרצופו היה בהתאם: "אבינועם", הוא נאנח, מביט בתקרה בייאוש של מי שאיבד את עולמו, "אתה מבין? אני רווק, מחפש את האחת, ודווקא עכשיו כשנתתי אישור להצעה אחת, אני עם רגל שבורה? איך אני אמור להמשיך ככה? למה ה' עושה לי את זה? אני באמת בן אדם כזה רע?".

הנהנתי בהבנה. הקשבתי. אבל אז, משהו השתנה באוויר של החדר.

יוסי, שעד אותו רגע היה מרוכז אך ורק בנפיחות בקרסול שלו ובפגישה שהוא נאלץ לבטל, התחיל להסתכל סביבו.

לא כי הוא רצה, אלא כי המסדרון בבית החולים הוא זירה שאי אפשר להתעלם ממנה.

לידנו עבר אדם שמתמודד עם מחלה מורכבת. מעבר לווילון שמענו משפחה שמתפללת לרפואת יקירם, ובחדר הסמוך ראינו ילד קטן שעובר פרוצדורה שלא הייתי מאחל לאף אחד.

יוסי מצא את עצמו במיון של הדסה עין כרם

פתאום, השקט בחדר נעשה רועם.

יוסי הסתכל על הגבס שלו, על הרגל שצפויה להחלים בעוד כמה שבועות, ואז הביט על האנשים בחוץ.

"אתה יודע", הוא לחש לי, והפעם הטון היה אחר, נקי מציניות, "כל הערב חשבתי שזה הסוף של העולם. שהחיים שלי נעצרו. אבל כשאני רואה מה עובר על אנשים כאן, בקומה הזאת, אני מבין שהרגל שלי היא לא בעיה. היא בסך הכל תזכורת".

עכשיו, אם אתם מגדירים את עצמכם כאנשים ציניים מטבעכם, פשוט עזבו את הטור הזה ודפדפו הלאה. באמת. אבל אם לא, אני רק אשתף אתכם שבפעם הראשונה מאז שאני מכיר את יוסי, ראיתי דמעות בעיניים...

זה הרגע שבו הלב שלו, וגם שלי, עבר שינוי קטן.

אתם מבינים, אנחנו רגילים כל כך לחיות בתוך ה"קשה לי", ה"אין לי", ה"לא מסתדר לי", עד שאנחנו שוכחים להסתכל החוצה. אנחנו הופכים להיות מרכז היקום של הצרות שלנו. אבל לפעמים צריך גבס אחד, או ביקור אחד במסדרון של בית חולים, כדי להבין שהחיים הם לא צבר של תקלות, אלא רצף של חסדים שאנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו.

כשבאתי לבקר אותו, הוא שכב שם עם רגל מורמת לשמיים (אילוסטרציה)

יוסי עדיין רווק, והרגל שלו עדיין מגרדת מתחת לגבס. אבל הוא השתנה. עכשיו הוא מעריך את העובדה שהוא יכול לשבת בבית, את העובדה שהכאב שלו הוא זמני, ואת העובדה שיש לו היכולת לקום, גם אם זה ייקח קצת זמן, ולהמשיך ללכת.

אנחנו ממהרים להגדיר חיים כ"קשים" בגלל עומס, או זוגיות שלא הגיעה, או קריירה שתקועה. אבל לפעמים, הקושי הוא הדרך של החיים לטלטל אותנו ולהגיד: "היי, תתעוררו! אתם חיים! אתם נושמים! תעריכו את זה!". אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהעולם קצת נגדכם, תזכרו את יוסי. תסתכלו על הרגל שמתפקדת, על האנשים שאוהבים אתכם, על השמש שתזרח מחר בבוקר. אל תחכו לגבס כדי להתחיל להגיד תודה על מה שיש. כי האושר, בסופו של דבר, הוא לא היעדר בעיות. הוא היכולת להסתכל על מה שיש, ולחייך.