חרם לא יוצא לחופש: מה באמת מסתתר מאחורי ילד שמשפיל אחרים

לפני כמה שנים היה לי בכיתה תלמיד מתבגר שהספיק להתבריין ולהשפיל בחופש הגדול תלמיד אחר שלי. מאחר שמדובר היה בחופש הגדול ומערכת החינוך הייתה בפגרה, ההורים של הילד שנפגע פנו אלי בחשש.

הם אמרו שהם יודעים שאנחנו בחופש, שהם ממש לא רוצים להטריד, אבל הם פשוט אובדי עצות, ושמהרושם שקיבלו, הוריו כלל לא מבינים את חומרת המצב.

אמרתי להם שעם כל הכבוד לחופש של המחנכים, ויש הרבה מאוד כבוד, חינוך הוא לא סתם 'עבודה'. חינוך הוא דרך חיים. הוא שליחות. והשליחות הזו לא נעצרת כשמסתיימת שנת הלימודים ומקסימום אם זה לא היה מתאפשר לי, כמובן שהייתי אומר להם.

נפגשתי עם ההורים של התלמיד הפוגע. בתחילת השיחה היה נראה שהם לא ממש תפסו את חומרת העניין. מבחינתם, "ילדים רבים", "זה עובר", "כולם עושים שטויות".

ואז אמרתי להם משפט אחד ששינה את כל השיחה: "שתדעו לכם, זה שהילד שלכם מתבריין על מישהו אחר הוא נורת אזהרה ענקית לכך שמשהו לא טוב קורה בדימוי העצמי שלו. כי רק מי שמרגיש קטן, מושפל ולא מספיק טוב עם עצמו, צריך להשפיל ולהקטין מישהו אחר כדי להרגיש גדול."

אפשר היה ממש לראות איך שהאסימון שלהם נפל. פתאום הם לא ראו רק ילד שפגע במישהו אחר. הם ראו ילד שאולי בעצמו נמצא במצוקה.

תוך יומיים הם כבר קבעו לו טיפול אצל פסיכולוג. הם גילו ערנות, אחריות ורגישות יוצאות דופן. ברגע שהם הבינו שהבעיה לא מתחילה בהתנהגות, אלא בכאב שמסתתר מאחוריה, הכול השתנה.

בגלל חשיבות הדברים, ובגלל שנראה שיש עדיין יותר מדי הורים שחיים בתחושה ש"זה יעבור לבד", ביקשתי מאבי זדה, יו"ר מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית וראש בית הספר להכשרה לטיפול בפוסט טראומה במרכז דוד בשיתוף מרכז ינ"ר, להסביר: מה באמת עלול לקרות לילד שעובר חרם או שיימינג?

לדבריו, חרם ושיימינג אינם רק אירועים חברתיים קשים. הם עלולים ליצור קרע עמוק בקשרים שמחברים את הנער לעצמו, לאחרים ולתחושת השייכות שלו בעולם. בגיל שבו הזהות עדיין נבנית דרך המבט של בני הגיל, המסר "אנחנו לא רוצים אותך" עלול להפוך בהדרגה לקול פנימי שאומר: "כנראה שמשהו בי פגום", "אין לי מקום" או "אי אפשר לסמוך על אנשים".

עוד אמר אבי זדה ש"הפגיעה יכולה לבוא לידי ביטוי בהסתגרות, בבושה, בחרדה חברתית, ברגישות מוגברת לדחייה, בקושי ליצור קשרים חדשים או בצורך מתמיד לרצות אחרים כדי לא להיפגע שוב. לפעמים אפילו הגוף נשאר במצב של דריכות, וכל הודעה שלא נענתה או צחוק שנשמע מהצד נחווים כאיום.

אבל יש גם בשורה מעודדת. החרם אינו גוזר את עתידו של הנער. אפשר להחלים. אפשר לבנות מחדש אמון, ביטחון ותחושת ערך. הריפוי אינו מחייב למחוק את מה שקרה או להעמיד פנים שהפגיעה "חיזקה" אותו. הוא מתרחש כאשר החוויה הכואבת הופכת לפרק בסיפור החיים, ולא לזה שמגדיר את כל הזהות".

ומה יכולים הורים ואנשי חינוך לעשות דווקא בזמן החופש?

"קודם כול, לא לחכות ל-1 בספטמבר. חרם ברשת לא יוצא לחופשה. לפעמים הוא אפילו מחמיר דווקא כשהמסגרת נעלמת.

הצעד הראשון הוא להקשיב. באמת להקשיב. לפני ששואלים למה הילד לא סיפר קודם או למה הוא לא החזיר, צריך להאמין לו ולאפשר לו לשתף בקצב שלו. משפטים כמו "פשוט תתעלם", "אל תהיה רגיש" או "תחזיר להם" רק מעמיקים את תחושת הבדידות שלו.

הצעד השני הוא לפעול. לתעד הודעות, לדווח לפלטפורמות, לערב הורים ואנשי חינוך ולדרוש מהמסגרת לקחת אחריות גם בתקופת החופש.

והצעד השלישי הוא להחזיר לילד את תחושת השייכות. לעזור לו לגלות שהקבוצה שפגעה בו אינה כל עולמו. לפעמים חבר אחד טוב, חוג, תנועת נוער, משפחה מורחבת או קהילה תומכת יכולים להיות תחילת הדרך לריפוי.

וכאשר מופיעים סימני אזהרה כמו הסתגרות חריגה, ירידה בתפקוד, קשיי שינה, הימנעות ממפגשים, פגיעה עצמית או אמירות של ייאוש, אסור להמתין. צריך לפנות בהקדם לעזרה מקצועית.

כי חרם לא מתחיל ונגמר בבית הספר. אבל גם ההצלה של ילד לא צריכה לחכות לפתיחת שנת הלימודים".

אגב, כעבור שבועיים, קיבלתי תמונה של שני התלמידים שלי משחקים ביחד באולינג.

מה שנקרא, "סטרייק" של החיים.