האם ייתכן שכל מה שחיבר יהודים בקצוות שונים של העולם היה רק נוסטלגיה?

אולי דווקא עכשיו, יותר מתמיד, כדאי לעצור רגע.

לא לתת לכותרות לעצב עבורנו את המציאות.

לא לתת להסתה ולקיצוניות לעצב את תפיסת העולם שלנו.

אלא לעצור, לחשוב ולברר בעצמנו.

להפעיל את החשיבה הבריאה, השורשית והעמוקה.

ולשאול את עצמנו מחדש: מי אנחנו באמת?

מה בכלל מחזיק את העם היהודי?

איך ייתכן שאחרי אלפיים שנה עדיין יש עם יהודי?

לא מדינה.

לא ממשלה.

לא צבא.

עם.

איך קרה שיהודי בפולין, יהודי במרוקו, יהודי בתימן, יהודי בליטא ויהודי בעיראק, שלא הכירו אחד את השני, לא דיברו אותה שפה ולא חיו באותה תרבות, עדיין ידעו שהם שייכים לאותו עם?

איך נשמרו אותם חגים, אותה מסורת, אותן מצוות ואותה תורה במשך אלפי שנים?

איך נשמר הרצף הזה למרות גלויות, גירושים, רדיפות ומרחקים עצומים?

ולמה דווקא העם היהודי?

הרי לא רק אימפריות נעלמו.

גם עמים קטנים נעלמו.

גם מיעוטים נעלמו.

תרבויות שלמות נבלעו בהיסטוריה.

אז מה היה שונה כאן?

*

תמיד הערכתי חוכמה.

ככל שאני פוגשת אנשים חכמים יותר, אני דווקא מתפעלת יותר מהחוכמה שלהם.

רופא שמציל חיים.

מדען שמגלה תגליות.

אדם שמקדיש חיים שלמים להבנת תחום אחד לעומק.

אלו דברים שמעוררים בי הערכה אמיתית.

אבל באותה נשימה אני גם מבינה שאפילו האדם החכם ביותר רואה רק את מה שהכלים שלו מאפשרים לו לראות.

הנוירולוג הגדול בעולם לא יכול להבין את המוח עד סופו.

לא כי הוא לא חכם.

אלא כי המציאות גדולה יותר ממה שאדם אחד יכול להכיל.

וכך בכל תחום.

כל דור מגלה דברים שהדור שקדם לו לא ידע.

לפעמים אחרי מאות שנים.

ולפעמים אחרי שנים בודדות.

יש שאלות שאולי אין להן תשובה פשוטה.

האם ייתכן שכל מה שהחזיק את העם היהודי במשך אלפי שנים היה רק מקרה?

האם ייתכן שכל מה שחיבר יהודים בקצוות שונים של העולם היה רק נוסטלגיה?

האם ייתכן שהדבר ששמר על הזהות היהודית לאורך דורות הוא דבר שאפשר לוותר עליו בלי לשלם מחיר?

ככל שאני מתבוננת בזה יותר, אני מבינה שבעיני התורה אינה עוד ניסיון של האדם להבין את המציאות,

היא נקודת המפגש עם מי שברא את המציאות.

כל חוכמה אנושית מנסה להבין עוד חלק מהבריאה.

התורה מחברת אל בורא הבריאה כולה.

לא בגלל שחוכמה אנושית אינה חשובה,

להפך.

דווקא מתוך ההערכה לחוכמה אני מבינה את גודל השאלה.

אם האדם, חכם ככל שיהיה, מסוגל לראות רק חלק מהתמונה,

מי רואה את כולה?

ומי יכול לדעת את האיזון המדויק בין כל הדברים,

את ההשלכות הגלויות והנסתרות,

את מה שנכון לאדם, לעם ולעולם?

*

ובתקופה שבה אנחנו מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים מבחוץ, ועם מתחים הולכים וגוברים מבפנים, נדמה לי שהשאלה הזאת חשובה יותר מאי פעם.

אויבים מבחוץ פגשנו לאורך כל ההיסטוריה.

אבל כשיהודים מפסיקים לראות אחד את השני כאחים, כולנו מפסידים.

יש רגעים שבהם צריך לעצור ולהגיד: עד כאן.

יש מחלוקות שאפשר להכיל.

יש ויכוחים שאפשר לנהל.

יש דעות שונות שאפשר לכבד גם כשלא מסכימים איתן.

אבל יש גם קווים אדומים.

כי ברגע שאנחנו מפסיקים לראות את האדם שמולנו כפי שהוא, ומתחילים לראות בו רק סמל, כותרת או נציג של קבוצה,

משהו מסוכן מתחיל לקרות.

לא רק לאדם שמולנו,

גם לנו.

*

ההיסטוריה לימדה אותנו פעם אחר פעם שלא מתחילים מלפגוע באנשים.

זה מתחיל הרבה קודם.

זה מתחיל ברגע שבו האדם שמולנו מפסיק להיות אדם והופך להיות תיוג.

כשהוא כבר לא נתפס כאח, כשכן, כחבר או כבן אדם.

רק כנציג של קבוצה.

ומשם הדרך נעשית קלה ומסוכנת הרבה יותר.

כי ברגע שאנחנו מפסיקים לראות את האדם,

אנחנו מאבדים משהו מהאנושיות שלנו עצמנו.

וכשזה קורה בתוך עם ישראל,

משהו עמוק בתוכנו כעם מתחיל ללכת לאיבוד.

ואם אנחנו לא מתעוררים לראות את זה,

לא רק אדם אחד נפגע.

לא רק ציבור אחד נפגע.

משהו בזהות המשותפת שלנו נפגע.

משהו בחיבור בינינו נפגע.

משהו ביכולת שלנו לזכור שאנחנו עם אחד נפגע.

*

ולכן דווקא עכשיו כדאי לחזור ולשאול:

מה החזיק את העם היהודי לאורך כל הדרך?

מה שמר עליו כשאימפריות נפלו?

מה שמר עליו כשהיה מפוזר בכל העולם?

מה שמר על תחושת השייכות הזאת לאורך דורות?

מה עבר מאב לבן, מאם לבת, דור אחר דור?

ומה נשאר מעם ישראל אם הוא מתנתק מהשורשים שהחזיקו אותו אלפי שנים?

אולי כדאי לעצור לרגע.

לעשות קצת ריסט.

ולהיזכר מי אנחנו.

מעולם לא נדרשנו להיות אותו דבר.

אבל תמיד נדרשנו לזכור שאנחנו שייכים לאותו עם.

אפשר להיות ליטאי.

מרוקאי.

תימני.

חילוני.

דתי.

חרדי.

מסורתי.

ובכל זאת להיות חלק מאותו עם.

כי הענפים יכולים להיות שונים.

אבל השורש נשאר אותו שורש.

לא בזה שכולנו חשבנו אותו דבר.

אלא בזה שלמרות כל ההבדלים, ידענו שאנחנו שייכים זה לזה.

שהגורל שלנו משותף.

שהסיפור שלנו משותף.

ושיש דברים גדולים יותר מכל מחלוקת רגעית.

*

ואולי דווקא מתוך כל השאלות האלה, אני חוזרת שוב ושוב לאותו יסוד שעליו נשען עם ישראל מאז ומעולם:

"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

בעיני זו לא רק אמירה על לימוד תורה.

זו אמירה על היסוד שמחזיק את הקיום שלנו כעם.

ולכן אני לא מאמינה שאנחנו צריכים לבחור בין זה לזה.

עם ישראל תמיד היה זקוק לאנשי המעשה ולאנשי הרוח.

לאלה ששומרים בגופם.

ולאלה ששומרים ברוחם.

לאלה שבונים.

ולאלה שמזכירים לנו בשביל מה בונים.

הכוח שלנו היה תמיד בחיבור.

בשילוב.

בהבנה שכל חלק תורם את חלקו.

ושכולנו שייכים לאותו סיפור.

ואולי בתוך כל השאלות האלה מסתתרת גם תשובה.

אנחנו שייכים לאותה מהות.

לאותו שורש.

לאותו ייעוד.

ולאותו סיפור גדול מאיתנו.

וכשמתחילים לבטל חלקים שלמים מתוך העם,

לזלזל בהם,

או לשלול את עצם מקומם ותפקידם,

אנחנו לא פוגעים רק בהם.

אנחנו פוגעים במשהו מהשלמות של כולנו.

כי בסופו של דבר,

השאלה החשובה ביותר היא לא מי צודק.

אלא:

מי אנחנו באמת.

*

ואולי עוד לא סיימנו לשאול...

למי שאוהב לחשוב, להתבונן ולברר לעומק, הינה עוד כמה שאלות:

איך קרה שיהודים שחיו בקצוות שונים של העולם, הרבה לפני עידן התקשורת, ידעו לחגוג את החגים בדיוק באותו יום?

לא כי קיבלו הודעה בטלפון.

לא כי פתחו אפליקציה.

לא כי הורידו לוח שנה מהאינטרנט.

אלא דור אחר דור, במשך אלפי שנים.

ובינינו,

כשאנחנו מתקשים לפעמים לתאם אפילו ארוחה משפחתית אחת,

איך קרה שעם שלם, שהיה מפוזר על פני העולם, הצליח לשמור על אותו לוח שנה, אותם מועדים ואותו רצף במשך אלפי שנים?

איך נשמרו אותם חגים?

אותה מסורת?

אותן מצוות?

ואותה תורה?

איך נשמרו אותם יסודות למרות גלויות, גירושים, רדיפות ומרחקים עצומים?

איך קרה שיהודים בתימן, במרוקו, בפולין, בליטא ובעיראק צמו את יום הכיפורים בדיוק באותו יום, ישבו בליל הסדר בדיוק באותו לילה, וחגגו את אותם מועדים — גם בשנים מעוברות וגם בשנים רגילות?

אפשר למצוא הבדלים במנהגים.

אפשר למצוא הבדלים בפסיקה.

אפשר למצוא הבדלים בנוסחים.

אבל איך קרה שדווקא היסודות עצמם נשמרו בדיוק כזה?

איך נשמר אותו ספר תורה?

אותן אותיות?

אותם עקרונות?

איך קרה שבמשך אלפי שנים לא החליט דור אחד לעצב מחדש את היסודות?

להתאים אותם לאופנה של התקופה?

לעדכן אותם לפי רוח הזמן?

הענפים צמחו לכיוונים שונים,

אבל השורש נשאר אותו שורש.

בעולם שבו כמעט הכול משתנה עם הזמן,

איך זה נשאר?

איך ייתכן שהלב, שגודלו כאגרוף, פועם מיליארדי פעמים במשך חייו של אדם?

איך ייתכן שכמות החמצן באטמוספירה מתאימה בדיוק לקיום חיים?

ולא רק מתאימה.

מה שומר עליה כך?

מה שומר על האיזון העדין הזה לאורך זמן?

מי קבע את החוקים שעל פיהם פועל העולם?

ומי מחזיק אותם בכל רגע מחדש?

איך ייתכן שמים, החומר הפשוט ביותר לכאורה, מתנהגים אחרת כמעט מכל חומר אחר, ובכך מאפשרים חיים על פני כדור הארץ?

יש שאלות שאנחנו רגילים כל כך למציאות סביבנו,

עד שהפסקנו להתפלא ממנה.

אבל אולי דווקא הפליאה היא תחילתה של חוכמה.

האם כל זה מקרה?

או שאולי יש כאן חוכמה גדולה מאיתנו, שמזמינה אותנו לעצור לרגע ולהתבונן?

לא רק בשאלה איך הכול התחיל.

אלא גם בשאלה איך הכול ממשיך להתקיים בדיוק מופלא, רגע אחרי רגע.