לפעמים כל מה שצריך זה שנייה של מחשבה

כהרגלי, כתבתי פוסט ארוך ארוך מכל הלב, ואז הרגשתי שעוד לא הזמן לשלוח אותו. לא הזמן שלי להפיץ אותו לעולם.

החלטתי שלא, אבל עוד לא ידעתי מה כן, אז הדחתי כלים והעמדתי עוד מכונה ודיברתי עם אחותי ועניתי על כמה מיילים וסידרתי את היומן לשבוע הקרוב... כי ככה זה כל מוצ"ש, הנושאים צפים ועולים מעצמם ברגע הנכון, ואיכשהו זה תמיד באמצע הלילה.

ברגעים אלו השעה 2:27 בלילה. כבר הבנתי שלעולם לא אצליח להוציא מייל בשעה סבירה, כי כשהמילים נכתבים מהקישקעס – אני צריכה להקשיב להם ברגע שהם מוכנים להיכתב.

וכמו שאני תוהה מה לעשות, עלה לי הפוסט הזה.

ביום שישי התקשר אלי בעלה של אחיינית שלי, שכבר כתבתי עליו מדי פעם בפוסטים כאלו ואחרים. הוא רק רצה להודיע לי שאעדכן את הבן שלי שהוא קנה לו כרטיס לתערוכה שתתקיים בשבוע הקרוב אליה הוא הולך עם הבנים שלו.

שיחכה לו בשער בשעה איקס.

התרגשתי.

הודיתי לו.

120 שקל עולה הכרטיס.

לא זול בכלל.

אבל יותר מהכסף, זו העובדה שמישהו חשב על הבן שלי.

*

יש לי בן אחד, בכור, ושלוש בנות.

בן יקר ואהוב.

אני רק מתחילה לכתוב עליו והעיניים שלי נרטבות.

ברגעים אלו קוראות אותי אימהות (וכמה אבות), ומי שאוהבת את הבן שלה עד כלות – יודעת על מה אני מדברת.

אין אהבה כזו בעולם. היא לא דומה לשום אהבה. היא משהו מיוחד.

כשהוא נכנס הביתה, לא משנה מתי, הלב שלי נפתח.

כשהוא בבית – אני שמחה יותר.

והילד הזה לא חלם בחלומות הכי גרועים שלו שההורים שלו יתגרשו. והילד הזה, בן 15.5, נשאר לבד. בלי אחים, ועם אבא שלא נוכח בחיים שלו כמעט בכלל.

מה שלא ידעתי, זה שאחרים חשבו עליו.

זמן רב לפני בין הזמנים הקצר הזה, אמרתי לבנות, שכשטובי יוצא לחופש – הוא זה שמחליט לאן אנחנו יוצאים, והוא הראשון שאני מתפנה אליו כי להן יש עוד כמה שבועות לבלות איתי.

שבוע לפני שהוא סיים את הישיבה, הוא הודיע לי שמהארגון "שלהם" קיבלו הודעה שארגנו להם נופש לכמה ימים. אין להם מושג לאיפה ומה יהיה שם, אלא רק להיות מוכנים ביום ראשון (האחרון) בשעה 9:30 בבוקר אחרי תפילת שחרית עם האדמו"ר והם יוצאים.

אני עוצרת רגע להסבר קצר: במסגרת החסידות שלנו, ובלי להיכנס ליותר מדי פרטים, קם אחד מהאנשים החשובים בחסידות ולקח על עצמו להרים שני ארגונים: אחד לילדים יתומים והשני לילדים להורים גרושים, לבנים בלבד.

בזכות הארגון הזה הבן שלי, שהיה בן 11 בערך כשהתגרשתי, הצליח לצאת מהבית והפסיק להגיד שהוא לא יילך לחיידר אם יידעו שההורים שלו מתגרשים כי "בכל החיידר אין אף ילד להורים גרושים" (מיותר לציין שכשסיפרתי לו שיש כמה עשרות משפחות – זה לא עזר).

אבל כשהוא שמע על הארגון ומי האדם שלקח את זה על עצמו, וכשהוא גדל קצת והצטרף אליו ותחמו אזור מסוים על יד האדמו"ר בשביל הילדים האלו – הוא הפסיק להרגיש מסכן.

הוא פתאום הרגיש חשוב.

יש לו מקום ליד האדמו"ר, מה שהופך אותו אוטומטית לחשוב (בשביל מי שלא משתייכת לעולם החסידות רק אציין שמדובר במשהו שלא כולם זוכים לו).

הארגון הזה דואג לבחורים, שהם ילדים להורים גרושים, לאירועים וחוויות שלא מהעולם הזה. כל חג, כל שמחה שקורית בבית מקים הארגון, היא סיבה למסיבה, ואז הם מקבלים הודעה בקו המאורגן להתייצב במקום מסוים ובשעה מסוימת בלי שום פרטים, ואנחנו, ההורים, כבר יודעים, שהולך להיות להם שמח הכי שאפשר.

ובכל פעם הילד שלי חוזר אחרי שעות ארוכות מאוד עם עיניים מאירות, מלא חוויות, ועם תחושת שייכות אמיתית לקבוצה שרק מי שהוריו התגרשו – יכול להבין את מהותה.

לא קיבלתי רשות אז אני לא מפרטת יותר, אבל בכל פעם שהילד שלי חוזר מאירוע כזה – אני דומעת.

פתאום הוא מרגיש שייך.

פתאום הוא מבין שכמה שמורכב אצלינו בבית, יש בתים שמורכב שם יותר.

פתאום הבעיות שלו הן לא סוף העולם.

פתאום יש לו שפה משותפת עם בחורים שעוברים את מה שהוא עובר.

ואכן, במוצ"ש שעבר ארגנו ביחד מזוודה ובראשון על הבוקר הוא יצא למקום לא נודע.

בצהריים הוא התקשר לספר שהם בצפון הארץ, בישיבה שתלמידיה חזרו לביתם לבין הזמנים.

בערב הוא התקשר לעדכן על החוויות.

בלילה, לפני השינה, הוא התקשר להגיד שהוא בסדר ושכיף לו.

וככה, עד יום שלישי בצהריים, הוא הקפיד להתקשר שלוש פעמים ביום כדי לעדכן אותי שהוא בסדר, כי ביקשתי ממנו.

ביום שלישי הוא חזר מלא בטוב ושמח.

פינקו אותם הכי שאפשר, בטיולים, הרצאות, חוויות, אוכל ברמה גבוהה ובעיקר, בלב. כמויות של לב, ואיש אחד, יחד עם כמה אברכים מסורים, שלקחו על עצמם פרוייקט לא פשוט ועשו הכל כדי שהבחורים האלו ירגישו לרגע רק טוב, בלי שום קשר לבית ממנו הם הגיעו ולמורכבות שהם חיים בתוכה.

כשהוא חזר הביתה, היה לו חשוב להראות לי את המתנות שהם קיבלו, והם קיבלו, ואת כל העלונים והחוברות והניירת שהכינו להם, לכל אחד עם השם הפרטי שלו, ועברתי איתו אחד-אחד והשתתפתי בשמחתו.

לכל בחור הפיקו חוברת אישית, עם תמונות שלו מאירועים קודמים.

לכל בחור!!!

אי אפשר לתאר כמה זמן והשקעה זה דורש!

ויש בארגון הזה כבר עשרות בחורים, לצערי.

עשרות משפחות מפורקות.

אחרי שהוא התאושש שאלתי אותו לאן הוא רוצה שניסע ביחד אבל הוא לא רצה כלום. היה לו כל כך כיף שזה מספיק לו, חוץ מכמה הרצאות שארגנו במסגרת החסידות שלנו לבחורים בעלות של 5 שקלים כל אחד, והוא ביקש כמה מהם.

כמובן ששמחתי לרשום אותו אליהם.

חוצמזה, נשאר לי לפנק אותו באוכל שהוא אוהב ("אמא, יש שניצלים?"), בטוסטים שמלי שלי הכינה לו ("אני הכי אוהב את הטוסטים של מלי. היא שמה ערמות של ירקות וגבינה צהובה"), ובשיחות שלו ושלי אל תוך הלילה.

והשיחות האלו הן, בעיני, הדלק הכי חשוב לחיים שלו.

ואז הגיע הטלפון של שישי האחרון, של אחיין שקנה לו כרטיס לאירוע שבו אלפים מהגברים בעולם החרדי יגיעו אליו, ועכשיו גם טובי שלי יהיה ביניהם.

יש דברים שאני מאחלת לכל מי שאני אוהבת שלא יחווה, שלא יבין על מה אני מדברת בכלל. אחד מהם זה להיות אמא לילדים גרושים. קל חומר לבן, שאני לא יכולה לצאת איתו לכל מיני מקומות ורק גבר יכול לצאת איתו.

וד"ל.

*

בתוך עמי אני יושבת.

מכירה מקרוב גרושות שיש להן בנים בגילאים קטנים יותר, שהבנים לא הולכים בשבת לבית הכנסת כי אין מי שייקח אותם. שבחגים אין מי שיחשוב עליהם וירים אותם על כתפיים בשמחת תורה. שאין מי שיצרף אותם בטיולים של "בין הזמנים" שמיועדים רק לבנים.

לא בכל קהילה וחסידות יש מענה לילדים גרושים, וגם המענה הזה הוא ספציפי מאד.

והלוואי יום אחד יהיה אצלנו גם לבנות, שגם להן יש התמודדויות ייחודיות.

זו קריאה לכל מי שאין לו זמן או כסף לתת לאחרים. כן, יש דבר כזה. יש תקופות כאלו שאנשים כל כך עסוקים בקשיי היום-יום שלהם שבאמת באמת אין להם מקום להכניס עוד משהו לחיים שלהם.

אבל להרים טלפון ולצרף בן משפחה שאבא שלו לא נוכח בחיים שלו מסיבות כאלו ואחרות לטיול שאתם עושים עם הבנים שלכם – זה אפשרי.

כל מה שצריך זה שנייה מחשבה על מישהו אחר.

בלי שום קשר, ועם קשר, לכל האמור לעיל, בשבוע שעבר הרמתי טלפון למשגיח של הישיבה רק כדי להגיד לו "תודה".

תודה על זה שהבן שלי שמח להיות בישיבה.

שמח לחזור הביתה (שניצלים וזה...) וגם שמח לחזור לישיבה בכל פעם שהוא צריך.

ושמח להתחיל שנה שניה.

זה לא מובן מאליו!

לא כולם רוצים לחזור לישיבה.

לחלקם זה סיוט של ממש.

הבן שלי אוהב את הישיבה, את החברים, את הצוות, את ההוואי.

איזו זכות זו שהילד שלי בידיים טובות כל כך!!!

כשהמשגיח חיכה שאגיד עוד משהו, אולי התקשרתי לבקש, לשאול... רק אמרתי "רק רציתי להגיד תודה, ושזה לא מובן מאליו בכלל, וזהו".

ככה.

שיחת טלפון.

מילה טובה.

זה לא עלה לי כסף.

זה לא דרש ממני להסתובב בחנויות ולחפש מתנה.

זה דרש ממני לזכור שיש מישהו שמאחורי הקלעים שדאג כל השנה לבן שלי.

(וכך עשיתי על כל אנשי ונשות הצוותים של הילדים שלי: מחנכות, מורות פרטיות...)

השבוע, בעז"ה, הבן שלי יחזור לישיבה בכוחות חדשים בזכות אנשים זרים (טוב, אחיין שלי לא זר בכלל אבל בהחלט לא חייב לבן שלי כלום), בזכות התפילות שלי ובזכות כל מה שיכולתי לעשות בשביל לשמח אותו.

לא כולם זכו שיהיו אבא או אמא נוכחים בחייהם.

תודה לה' על אלו שכן בוחרים להראות להם שזוכרים אותם.

ה' ימלא שכרם.

והשעה עכשיו 3:17 דקות (כן, כן, הנושאים נשלפים, אבל להעביר אותם על הכתב זה לא כזה פשוט).

איתך, גם בבין הזמנים.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן