אמא שלי נלחמה על חייה בבני ברק - ואני קיבלתי שם שיעור באהבת חינם

אמא שלי עדיין מוגדרת בסכנת חיים. הטור הזה נולד בבני ברק לפני כשבועיים, כשמשמיים גלגלו שהיא תאושפז דווקא בבני ברק, במרכז הרפואי "מעייני הישועה", הרחוק מעיר מגוריה.

כך, כשאני נתונה בתוך שרשרת טראומות כבדות ואיומות, ופחדים לאבד את אמא שלי (אני נלחמת חזק על האמונה ועל השפיות, ותודה לאל שאני זוכה להצלחות); וכך, כשאני נאבקת ברגשות האשם שהיצר הרע מכניס לי ("למה לא היית איתה יותר לפני שהיא התאשפזה?!") - אני מרגישה שאני בתוך סרט. בתוך סרט. בתוך סרט.

צועדת ברחובות הרב כהנמן ורבי עקיבא המפויחים והעמוסים, מגלה יותר ויותר שיש בהסתר פנים הזה נשמה יהודית גדולה, ששוברת לי שוב ושוב את כל הסטריאוטיפים שהאכילו אותי בתקשורת מגיל קטן.

כשמצבי הנפשי צנח אל מתחת לפני השטח

זה התחיל בטלפון מבעית מאחי ב- 5:55 בבוקר בשישי לפני פחות משבועיים. הוא אמר משהו כמו: "אמא בבית חולים. המצב שלה לא טוב. תבואי מהר". מרוב בהלה, אני לא זוכרת את רגעי השיחה, ואני לא זוכרת בדיוק מה נאמר שם, אבל הבנתי שנפל דבר: אמא שלי, אישה די צעירה, עם שמחת חיים, מרץ ורצון להיטיב עם הבריות, התדרדרה ממדרון אחד למשנהו, בשרשרת של מצבים רפואיים לא פשוטים בכלל, ועכשיו היא נלחמת על חייה. אקשן. תיכנסי לסרט, גלית, ותתחילי לפעול.

הצעד ראשון לפעולה היה לאפשר למצבי הנפשי לצנוח אל מתחת לפני השטח. לא יכולתי אחרת. התפקוד שלי ירד, ובבהילות נעזרתי בקרובי משפחה ובחברות שיסייעו לי להכין את השבת בהיעדרי. וכך, מצאתי את עצמי בבוקר שישי הזוי ומוזר (ממתי אני יוצאת מפתח הבית בכלל ביום שישי?) בבני ברק.

מלאכיות מבוגרות עם עגלת מזון ועליה עוגות ולחמניות, חילקו אוכל לבני המשפחה ששהו במחלקה וגם למאושפזים

גם לבית חולים יש סטיגמה משלו

קרובי המשפחה הטלפוניים לא הבינו מה יש לאמא שלי לעשות במעייני הישועה. וגם אני מודה: הסטיגמה הייתה שזה יותר בית יולדות מיושן מאשר בית חולים מסודר (ונקי מאוד!) עם מחלקות שונות, אבל סטיגמות, כדרכן, לא מבקשות ממני להפעיל שיקול דעת ולבדוק את האמת. בחסדי שמיים, האמת יצאה לאור.

בפתח מחלקת פנימית ב' אחי פוגש אותי. כהרגלו, הוא מתנהל בקצב כפול. הפעם, כפול ומכופל. אני ביקשתי לנשום כמה רגעים ולהתאקלם לפני תחילת הסצנה. ואז נכנסתי לחדרה של אמא, ומכאן האירועים התרחשו בקצב מהירות פי 2 מהמציאות עצמה, עד כדי כך שלכתוב את זה מעלה לי את מפלס החרדה בשחזור הטראומה. אבל השחזור הזה חייב להיכתב, כדי לספר את מה שקרה לי עם הציבור החרדי בבני ברק.

הלחמנייה שאי אפשר לקנות בשום בית קפה

בזמן הבדיקות וההבנה (הזריזה ב"ה) של הרופאים (ושלי) על חומרת מצבה של אמא, יצאתי אל מסדרון המחלקה. מלאכיות מבוגרות, עם עגלת מזון ועליה עוגות ולחמניות, חילקו אוכל לבני המשפחה ששהו במחלקה וגם למאושפזים. למרות שהייתי לבדי, שבורה ומבולבלת, נפתח לי התיאבון, אך בעיקר נפתח לי הלב. תוכן הלחמנייה היה פשוט: לא חביתה עם גבינה וירקות, לא משהו מפונפן מרשת בתי קפה יקרה מדיי, אלא אחת מבין השלוש: לחמנייה רגילה מקמח לבן וזול עם טונה בלבד או סלט חצילים בלבד או טחינה בלבד. "קחי, בבקשה, עוד אחת". הן הפצירו בי בטון אימהי. זה היה כזה טעים. באמת.

ממתי אני אוכלת בבית לחמניות כאלה? אבל כמו שטעם של שבת מוסיף תבלין רוחני קדוש, כך טעם של חסד, ואהבת חינם הוסיפו ללחמנייה הזו כל כך הרבה. וזה נתן לי כוחות לראות נשים מבוגרות, משקיעות מזמנן היקר (ועוד ביום שישי) לחלק לי, גלית (שהבערתי בצעירותי כמה קרשים במדורת שנאת החינם נגד חרדים) אוכל כשאמא שלי לא יכולה להכין לי אוכל לשבת (הלוואי, בורא עולם, שאזכה עוד לאכול מידיה המבורכות של אמא).

"שקט! אתם לא רואים שאמא שלי בסכנת חיים?"

בין בדיקה לבדיקה, בשלבי ההכנות לניתוח הצלת חייה, אני לצד מיטתה של אמי הכאובה, רואה מחזה סוריאליסטי, לנגד עיניי ולתוך אוזניי: קבוצת חסידים עם מיקרופון ואורגן משמיעים במסדרון המחלקה שירי שבת. פירורים מתוכם אני מצליחה לזהות. ברגע הראשון רציתי לצעוק (אל תוך עצמי בלבד): 'שקט!!! אתם לא רואים שאמא שלי בסכנת חיים?' אבל מהר מאוד זכיתי להבין שמשמיים נשלחו אליי הניגונים האלה. זה קרה בדיוק ברגע המתאים: אמא, בין מוות לחיים, שומעת שירים לכבוד שבת המלכה. קיבלתי. עבור.

ואם כבר בתחושות רוחניות עסקינן, אני מרגישה צורך לכתוב על כך שמהרגע שכף רגלי דרכה במתחם מעייני הישועה, משהו בי היה רגוע בתוך כל הבהלה. קוראים לזה ערך קדושת החיים. לא סיפרתי שאמא שלי הגיעה למעייני הישועה אחרי שעתיים המתנה למיון בבית חולים אחר. לא רוצה לחשוב מה היה קורה לה אילו הייתה נשארת שם. בחסדי שמיים אחי החליט שהם לא נשארים שם, ומיהר למעייני הישועה.

גמ"ח מים בבני ברק

עוד שנייה יצעקו עליי "שאבעס"

לאחר הניתוח אמר לאחי אחד האחים בטיפול נמרץ: יכול להיות שבמקום אחר לא היו נלחמים כל כך על חייה של אמא שלך. הוא מנוסה, וראה מקרים בחייו. הבנו שלפי הנתונים שלה, היא יכולה הייתה להיות למעמסה (גם כלכלית) על בית חולים אחר, שאינו שם כל כך לנגד עיניו את קדושה החיים כמו בבית רפואה יהודי כמעייני הישועה. במחלקת טיפול נמרץ, בין טיפול אחד למשנהו, מוציאים אותי מחדרה, ואני מתהלכת חצי סהרורית ברחובות בני ברק. רואה נשים עם קשירת מטפחות שונה מזו של חרדיות ראש העין עירי, צבעי עיניים שאין כל כך בילדי ראש העין, כל אלו ועוד מובילים אותי להבין שאני במרכז העניינים של בני ברק. נאמר זאת ללא פוליטיקלי קורקט: ראיתי ריכוז אדיר של אנשים עם טלפונים כשרים, הרבה ילדים ועגלות, ומנגנוני ההגנה (והתקיפה) מתחילים בדמיון שלי: הנה, עוד שנייה יצעקו עליי שאבעס (מה קשור? זה יום חול), הם יגלו שיש לי וואטסאפ בטלפון, ויבזו אותי ברחוב (לא קרה כמובן). נשמתי עמוק, הדרכתי את עצמי שזה רק הדמיון שלי, וזה מה שלימדו אותי, גיליתי להפתעתי שהיצר הרע אצלי פעיל בשטח.

זה ציבור שצפיפות בבית יש לו בשפע, כסף מיותר – אין לו, אבל לב חם יש לו בשפע בשבילי, בשביל אחי, ובעצם בשביל כל האחים בעם ישראל

זכיתי לעשות חשבון נפש עם עצמי 

המשכתי לראות ברחוב גמ"חים של מים קרים, אישה מבוגרת ממלאת כוסות חד פעמיים, לטובת העוברים והשבים, ואפילו פשקוויל עידוד חיובי! אחד מהרגעים מחממי הלב היה כשמבול של פניות הגיע אליי, רק כי הבעתי את רצונו של אחי לעשות שבת בבני ברק לטובת השהות לצד אמא: משפחות זרות לנו פתחו את ביתן, העמידו לרשותנו יחידות דיור בחינם! הציעו לנו סעודות שבת, העיקר להקל עלינו ככל האפשר במהלך השבת. זה ציבור שצפיפות בבית יש לו בשפע, כסף מיותר אין לו, אבל לב חם יש לו בשפע בשבילי, בשביל אחי, ובעצם בשביל כל האחים בעם ישראל.

בין שרשרת הניסים הגלויים שקרו לאמא שלי, ויד ההשגחה שהובילה אותה לבית רפואה יהודי עם השקפה מיוחדת על קדושת החיים, זכיתי גם לעשות חשבון נפש עם עצמי על יושבי המקום, שנתנו לנו אהבת חינם ובחינם. והמסקנה הסופית? חשבתי שההשגחה הפרטית הובילה את אמא שלי לבני ברק כדי להציל את חייה. רק אחר כך הבנתי שהיה שם עוד תיקון בדרך. בזמן שהרופאים הצילו את חייה, אנשי בני ברק ריפאו בלי לדעת גם את הלב שלי.

אמא עדיין זקוקה לרחמי שמיים מרובים. אם בזכות הטור הזה תהיה עוד קצת אהבת חינם בעם שלנו, אבקש מהיושב במרומים לזקוף זאת לרפואת אמי מורתי, מולי ג'ימול בת שרה בתוך כל שאר חולי עמו ישראל.