השאלה שלי הביכה את התלמידים. כמה מהמחנכים שלנו בכלל מרגישים איתה בנוח?

בואו תעצרו רגע. תניחו את הטלפונים, תנשמו עמוק, ותסתכלו להם בעיניים.

לא לילדים של אתמול, לא לאלו שגדלנו איתם, אלא לילדים ולמתבגרים שלנו.

כאן, עכשיו, בכיתות ה'-ו', וגם ז'-ח'.

אנחנו לא מפסיקים לבנות להם מגדלים: משקיעים בבגרויות, בשיעורי תגבור, בחוגי העשרה, מורידים להם את הירח בטכנולוגיה עילית.

אבל תגידו לי אתם, בכנות, בלי מסכות, על מה כל זה עומד?

מאלו חומרים עשוי הבניין האמוני של הנערים והמתבגרים שלנו?

או אם תרצו: יש להם בכלל בניין אמוני?

סגורים על זה?

אני זוכר איך לפני כמה שנים שאלתי נערים את השאלה הקבועה והאהובה עליי, שאלה שאני נוהג לשאול בשיעורי אמונה: "תגידו, למי אתם בכלל מתפללים?".

שתיקה.

מבוכה.

מבטים מוחלפים.

אני ממשיך להינעל על היעד: "מה אתם שותקים?". אמרתי להם: "אתם מגיעים לבית הספר/לישיבה/לתיכון ונמצאים כאן מאות שעות במצטבר, אם לא יותר, ואתם רוצים להגיד לי שאשכרה אין לכם מושג מול מי אתם עומדים?".

הם עדיין שותקים. זזים באי נוחות.

כמחנך, אני מסתובב שנים במסדרונות בתי הספר. נפגשתי עם אלפי תלמידים.

מקשיב לשיחות במסדרונות, שומע את הלבטים שצפים בחדרי המורים, והלב נחמץ.

משהו יסודי, משהו בסיסי, שהוא הלחם והחמאה של הנשמה היהודית שלנו, נשמט לנו בין האצבעות: אנחנו דוהרים אל ה"לכתחילה", אל ההלכה המורכבת, אל הסוגייה המפולפלת, אל ה"איך", אבל שכחנו את ה"למה".

את היסודות שעליהם אמור כל הבניין להישען.

ילד בכיתה ו' עומד בבוקר מול הסידור, ובלב שלו... תהום.

הוא לא עושה דווקא. הוא לא "מרדן". הוא פשוט חסר.

הוא שואל: למי אני מדבר בכלל? מי זה "הוא"?

ומי אמר שכל הסיפור הזה, השמיים האלו, הארץ הזאת, הלב הזה שמפעם בתוכי, הוא לא מקרי?

אנחנו מניחים שהם ספגו את האמונה בבית או באווירת בית הספר, אבל במציאות של היום, כשהרוחות בחוץ סוערות והמסכים מקרינים שאלות נוקבות, ה"ספיגה" הזו לא מחזיקה מים.

האם זה באמת לא מובן שכשהקומה הראשונה, האמונה הבסיסית, הוודאות בקיומו של בורא וביהדות כדרך חיים, לא מונחת היטב, כל בניין האישיות הופך לרופף?

הגיע הזמן לעשות מעשה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלוח אותם לחטיבת הביניים בלי ארגז כלים אמוני.

אנחנו צריכים להכניס אותם כבר בכיתה ו' ל"סמינריון אמונה".

ואם לא בכיתה ו', אז גג כיתה ז': לא עוד הרצאה משעממת, אלא מסע בירור. מרחב בטוח שבו השאלה "למה אני מאמין" הופכת למנוע צמיחה, לא למשהו שצריך להחביא.

ואגב, בואו נפתח את זה עד הסוף: כמה מהמחנכים שלנו מרגישים בנוח עם השאלות האלה?

כמה מהר"מים והמורות קיבלו כלים להתמודד עם הנער ששואל "איפה אלוקים היה בשואה?", או "למה צריך לקיים תורה ומצוות במאה ה-21?".

אם המחנך נבוך, התלמיד משתתק. אם המורה חושש, השאלה נשארת בחוץ, בחשיכה של האינטרנט. זה מצב בלתי נסבל.

אנחנו חייבים להכשיר את המחנכים שלנו להיות עוגנים של אמונה, לא רק מעבירי ידע יבש.

הצעות אופרטיביות לשינוי המציאות:

1. סמינריון אמונה כיתתי כחובה: לא עוד "שיעור מחשבת" רגיל, אלא בירור עמוק של שאלות היסוד: מציאות ה', השגחה, ומהות התפילה, באופן שמתאים לשפה של הדור הזה. זה חייב להיות חלק מתוכנית הלימודים הפורמלית, לא משהו "על הדרך".

2. הכשרת מחנכים מקיפה: מוסדות החינוך והרשתות חייבים לספק למורים ולר"מים סדנאות אמונה וכלים פדגוגיים להתמודדות עם שאלות קיומיות.

3. פתיחת "דלת פתוחה" בבית הספר: יצירת פורום קבוע שבו מותר לשאול הכל. בלי שיפוטיות, בלי תיוג, ובלי "למה אתה שואל דברים כאלה?". רק הקשבה ובירור משותף.

4. שיחת הורים-ילדים אמונית: החופש הגדול הוא הזמן המושלם. הורים יקרים, קחו את הבן או הבת לשיחה.

הילדים שלנו צמאים לאמת. הם לא רוצים דת של הרגלים, הם רוצים דת של נשמה. אם נחזיר להם את הקומה הראשונה, את הקשר החי והבוער עם הקב"ה, הם יוכלו להתמודד עם כל אתגרי הדור הזה בגאון.

אל תחכו למחר. תתחילו היום. זה הבית שלהם, זו הנשמה שלהם, זה העתיד של כולנו.