היא נכנסה אליי למשרד בלי לדפוק. "נו, אז אני מושעית?"

היא נכנסה אליי למשרד בלי לדפוק. בעצם, לא נכנסה. התפרצה. עם הבעת הפנים הזאת של נערה שכבר מכירה את הסוף מראש. "נו, אז אני מושעית?".

עוד לא הספקתי אפילו לומר מילה. "לא יודעת", אמרתי לה. "רוצה להיות?".

היא לא חייכה. גם אני לא.

כי פתאום הבנתי שהיא באמת בטוחה שזה מה שעומד לקרות עכשיו. מבחינתה, זו הייתה רק הפרוצדורה הרגילה. היא נכנסת למסגרת חדשה, תוקפת את הצוות, אלימה כלפי מישהי או מה שזה לא יהיה, ואז היא מושעית. לפעמים לכמה ימים, לפעמים לתמיד. ושוב.

כמה פשוט.

היא חדשה כאן אצלנו. ברור לה שקראו לה אליי, כי גם הפעם זה יהיה כך. אבל אני הכרתי אותה עוד הרבה לפני הרגע הזה.

הכרתי ילדה שהחיים שלה לימדו אותה להחזיר מהר, לפני שיפגעו בה קודם. ילדה שלא גדלה במקום שבו עוצרים רגשות, מדברים אותם, נרגעים וחושבים. להפך. היא למדה שכדי לשרוד, צריך לתקוף לפני שמותקפים. להכות לפני שמוכים. להחזיר, וחזק, כי החזק מנצח.

אז נכון, ההתנהגות שלה הייתה לא נכונה. אבל לפעמים, מאחורי התנהגות לא נכונה, עומד ילד שפשוט מעולם לא לימדו אותו דרך אחרת.

"ומה בדרך כלל עושים איתך כשזה קורה?", שאלתי.

"משעים".

היא ענתה מיד. בלי לחשוב אפילו. כאילו מישהו כבר צרב לה את התשובה הזאת עמוק בפנים.

ואני רק חשבתי לעצמי שאם כל ההשעיות האלה היו באמת מלמדות אותה משהו, היא לא הייתה יושבת פה עכשיו שוב.

אז לא דיברנו על עונש. דיברנו על הרגע הזה שבו הכול בפנים מתפוצץ. על התחושה שמישהו דורך לך בדיוק על המקום הכי כואב, והגוף מגיב לפני שהראש מספיק לחשוב. דיברנו על דרכי התגובה שלה, מאיפה הן הגיעו ומה הן גורמות, לזו שמולה אבל גם לה עצמה.

לאט לאט היא התחילה להקשיב. ואז, בשקט כזה שלא מתאים לה בכלל, היא שאלה: "אז מה הייתי אמורה לעשות?".

וזה היה הרגע הכי חשוב בכל השיחה הזאת.

כי בפעם הראשונה, במקום רק להעניש אותה על מה שלא – מישהו עצר ללמד אותה איך כן.

עדיין אינני יודעת איך היא תתנהג בפעם הבאה. זה לא קסם... ודפוסים של שנים לא עוקרים ברגע. אבל היא כבר התחילה ללמוד, היא כבר במסלול. וזה מספיק כדי שהיא כבר תורשה לחזור לכיתה.