כשאמא הוגדרה במצב אנוש - למדתי מי באמת אומר את המילה האחרונה

"את בסכנת חיים! אנחנו צריכים להציל את החיים שלך." אמר הרופא לאמא שלי, דקות לפני שהובהלה לניתוח חירום, מעורפלת וכאובה. רופא נוסף אמר לי: "ייתכן שהיא לא תצא מזה בחיים. חשוב לי שתדעי את כל האפשרויות." בתגובה, הרגשתי שהעיניים שלי מתגלגלות, והגוף לא מצליח להחזיק את עצמו. אשת צוות "התנפלה" עליי, תפסה מהר בזרועי כדי שלא אפול מההתעלפות, הביאו לי כיסא ומים קרים בדחיפות. ואני? "צילמתי" בזיכרוני את התמונה האחרונה של אמא לפני שמכניסים את מיטתה לחדר הניתוח מתוך מחשבה של יאוש. לכי תדעי, אולי זו התמונה האחרונה שלה בחיים, חלילה וחס. רגליי גררו אותי משם, מבולבלת ומבוהלת.

רק אני, ספר תהילים והפחד מהדלת שתיפתח

הדלתות נסגרו מאחוריי. אני לבד בחדר ההמתנה. יום שישי, כמה שעות לפני כניסת השבת. מה אני עושה פה בכלל בשעה הזו?! רק אני וספר התהילים. בכל פעם שמישהו יצא מהדלת של חדר הניתוח חשבתי שאולי, חלילה, יבשרו לי את הבשורה המרה. באותה נשימה אני מנסה לייצר אנרגיות של החייאה מכל פסוק בתהילים שאני אומרת, ועדיין, מבועתת מהרגע שהרופא יצא בעיניים כבויות, ויגיד לי: "סליחה, ניסינו הכל".

הזמן עובר, אמא לא יוצאת מהניתוח, השבת מתקרבת, ובינתיים אחי הגיע לעשות את השבת בבית הרפואה. אני לא מפסיקה לבכות כל הדרך הביתה. מגיעה שבורת לב מבלי שום יכולת לתפקד. אפילו כוס מים אני לא מסוגלת למלא לעצמי. תודה לאל, קרובי משפחה וחברות עזרו לי מבעוד מועד להכין את השבת, ואני? 

25 שעות בלי לדעת אם אמא שלי בחיים

כמה דקות לפני כניסת השבת מקבלת עדכון שאמא עדיין בניתוח. סגרתי את הטלפון, הכנסתי את השבת בידיעה שב-25 השעות הקרובות, אני לא אדע מה קורה עם אמא. הגעתי לקידוש כמו ילדה שלא מסוגלת לדבר. עניתי חלושות "אמן" כמו רובוט, וחיכיתי רק שיגישו לי את האוכל (שלא אני בישלתי) ואלך לישון.

הנס הראשון התרחש בשבת מוקדם בבוקר. כל בני הבית עדיין ישנים, ואני, באורח פלאי, התעוררתי בתחושה של בריאות נפשית מיטבית, ורצון ליהנות מהשבת. אין לי מושג למה. רק בורא עולם יודע. חיש מהר יצאתי לכיוון ביתה של חברה טובה. "את קולטת, שכשאני מדברת איתך עכשיו, אין לי מושג אם אמא שלי בחיים או לא?" אמרתי לה, והיא מצידה תמכה בי, ואפילו הצלחתי לשוחח על נושאים משמחים, שלא קשורים למצבה הלא ידוע של אמא.

מהרגע שהטלפון נפתח לא הצלחתי להשתלט על עצמי

 
השבת עברה בטוב ובנעימים מעל לטבע, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת. לא רציתי לפתוח את הטלפון. זה היה נחמד לשחק ב"נדמה לי" במהלך השבת, אבל חייבים להתמודד עם המציאות. מהרגע שהטלפון נפתח לא הצלחתי להשתלט על עצמי. הדריכות להשיג את אחי בבית הרפואה היתה משהו כל כך מורט עצבים. הטלפון שלו סגור עדיין. עכשיו הוא בממתינה. הסתגרתי בחדרי, מנסה להדריך את עצמי לכל תרחיש.

סוף סוף הוא ענה! "אמא בחיים?!! כן, ברוך ה', אחרי כ-5 שעות של ניתוח מורכב להצלת חייה, אמא בחיים והיא מועברת לטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת. שלושת הימים הקרובים עברו עליי מבלי שאני זוכרת משהו קונקרטי מכל הסרט שנכנסתי אליו. 

בטיפול נמרץ העמדתי פנים שאני חזקה. מהר מאוד המסכה נפלה

אני זוכרת שאני יושבת בחדרה שבטיפול נמרץ, מנצלת כל רגע לקרוא תהילים, לעסוק בזיכוי הרבים לרפואתה ולהתחנן לבורא עולם שיציל אותה ושהיא תתעורר. כשנכנסתי לחדרה שיחקתי את המשחק. דיברתי אליה מתוך תקווה שהיא מבינה ושומעת. ניסיתי להעמיד פנים שאני צוהלת ושמחה, ולא עברו 2 דקות, ומיד ירדה לי המסכה. 

"אמא, אל תלכי לנו! בבקשה... תחזרי." בכיתי כמו ילדה קטנה מעל מיטתה בטיפול נמרץ. אמא כמובן שלא עונה. כל כך הרבה מכונות, מכשירים, צינורות ותרופות מחליפים את תפקודי הגוף. בדמיון רצים לי כל התסריטים הכי שחורים ועצובים שאפשר לדמיין. ואכן, היצר הרע "עזר" לי לדמיין בשפע. המבטים של הצוות הרפואי, הטונים שלהם. לפתע נכנסו לחדרה סוללה של רופאים, אחים, אחיות ומתלמדים. 

מה עניתי לרופאים שאמרו לי שהמצב של אמא אנוש?

הם הגיעו מהמחלקה הכירורגית שניתחה את אמא. הבטתי בהם בעיניים שואלות ובעיקר מלאות דמעות. הבכיר שבהם פנה אליי ואמר לי: "המצב שלה אנוש". לא יודעת מהיכן היו לי הכוחות, אבל מצאתי את עצמי מצביעה עם האצבע כלפי השמיים ואמרתי: "טוב, אני אדבר איתו." הם חייכו אליי בחמלה.
עוד שעות מעורפלות. לא זוכרת הרבה בגלל הטראומה. מה שכן, אני זוכרת פגישה עם מנהלת המחלקה, שלא השאירה כל כך מקום לתקווה, כי הנתונים האובייקטיבים השתקפו בבהירות על צג המחשב: אמא בקריסת מערכות כללית. ראיתי את תוצאות הבדיקות, את ה-CT, הכל היה שחור, תרתי משמע.

"זה עדיין לא הזמן לקרוא לכל בני המשפחה להיפרד. אולי עוד יום או יומיים", אמרה מנהלת המחלקה, ואני?! אנה אני באה?! 

כשהנתונים היו שחורים, חיפשנו את האור במקום אחר

ימים עצובים של חולשה נפשית הגיעו, בתוכם ניסינו אנו, בני המשפחה, לפעול ככל יכולתנו לרפואתה. ביקשנו מהרבה אנשים שיתפללו עבורה. ברוך ה', עם ישראל יודע להתפלל איש על אחיו. זה חימם את הלב, ונתן לנו כוחות. חברים ומכרים סיפרו לנו סיפורי ניסים על קרובי משפחתם. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה מאוד.
 
באורח פלא, מיום ליום, ראינו שיפורים במדדים התפקודיים של אמא. היא כבר לא הוגדרה אנוש, בהדרגתיות הגוף חזר לתפקד עד שלאחר שבוע וחצי היא התעוררה, מיום ליום מצבה השתפר, ואף אחד מהצוות לא ידע להסביר למה. המילה היחידה שעלתה שם היתה: נס! 
 

אני לא מנהלת החשבונות של בורא עולם. רק את החשבון של עצמי

תראו, אני לא יודעת למה ה' חולל לנו את הנס הזה. אני לא מנהלת החשבונות של בורא עולם. אני רק יודעת שהחשבון היחידי שהייתי צריכה לעשות הוא חשבון נפש עם עצמי. איך זה קשור? נחזור אחורה לשעות האיומות של הניתוח. בחדר ההמתנה אני עם עצמי ועם ספר התהילים ופתאום טלפון מקפריסין. אחותי על הקו: "גלית, אני עושה כאן פעולות רוחניות כדי שאמא תעבור את זה בשלום. אנחנו נעשה דברים מעל הטבע, ונאמין שבורא עולם יעשה מעל הטבע."

השיחה הסתיימה. שוב, אני לבד. מנסה לחשוב מה זה מעל הטבע בעבורי. קבלה כלשהי? התחזקות? ואז ירד האסימון. בקשת מחילה ממישהי שאני יודעת שנפגעה ממני. לא התכוונתי לפגוע בה, אבל המעשה שעשיתי פגע בה. עברו השנים, אלול, ראש השנה, יום כיפור, ט' באב, אני מטאטאת את המחשבות עליה, ובקשת סליחה אין. מיום ליום היה נדמה לי שהיא פגועה יותר ויותר, ועוד יותר לא היה לי נעים לבקש ממנה סליחה. ככה עובד היצר הרע.

הסליחה שחיכתה שנים יצאה דווקא מחדר ההמתנה  

בחדר ההמתנה של חדר הניתוח נשמתי עמוק, וידאתי עם קרובת משפחה שלה, שהיא מוכנה לשיחה, התקשרתי, וישר ביקשתי סליחה. בלי מסכות. ממש סליחה מהלב. היא שמעה על המצב של אמא, ואמרה לי: גלית אני סולחת לך, ובזכות זה אני מקווה שאמא שלך תצא מהניתוח בשלום, וה' יעשה לנו נס. גם היא פעלה מעל הטבע. 

כמה ימים לאחר מכן, כשעדיין אמא הייתה בין חיים למוות ביקשתי עוד סליחה מחברה לעבודה. אנחנו ביחסים טובים מאוד, אבל היו פעמים שבהם הפעלתי סמכות יתר כלפיה, ואני יודעת שהיה לה לא נעים. ביקשתי סליחה אמיתית. אמרתי שנהגתי בגאווה, והוספתי שאני לא עושה את זה מהאינטרס שאמא שלי תחיה, אלא כי כך צריך לנהוג: לבקש סליחה כי פגעתי. כי ככה אנחנו מצווים. לשמחתי, הרגשתי שהיא סלחה בלב שלם. איזו הקלה! כמה תיקיות עמוסות בשטויות ובמחשבות נמחקו ברצון מהלב שלי.

היום כשאמא שלי בשיקום, משוחחת, צוחקת, מצליחה מיום ליום לתפקד, ויש לנו תקווה שהיא תבריא, אני מרגישה חובה אדירה לחזק כל אחד שעובר משהו דומה עם מישהו שהוא אוהב, והוא חושש לחייו: ניסים קורים. הכל עוד אפשרי! 

עכשיו, כשהנס מול העיניים, יש לי בקשה אחת ממי שקורא

אני פעלתי מעל הטבע ובזכות כך אני מאמינה שבורא עולם פעל מעל הטבע, והציל את אמא שלי מסכנת חיים מיידית. אלול כאן. המלך בשדה. דברו איתו ישירות, הוא שומע ומחכה שנשוב אליו, נמחל איש אל אחיו ונרבה באהבת חינם.  

אמא שלנו עדיין זקוקה לרחמי שמיים מרובים. אם בזכות הטור הזה, תתחזק האמונה אצל הקוראים שניסים רפואיים קורים כל יום ובכמויות, אם בזכות הטור הזה תתרבה אהבת החינם בעם – אבקש מהיושב במרומים (שעכשיו הוא כאן איתנו בשדה), שיזקוף זאת לרפואת אימי מורתי, מולי ג'ימול בת שרה, בתוך כל שאר חולי עמו ישראל. חודש טוב!