העם שלא יודע לעמוד בתור, אבל לא יעזוב ילד מאחור

תביטו בנו לרגע מהצד, בעין אובייקטיבית, קרה ונטולת פילטרים.

אנחנו עצבניים.

אנחנו נוחתים על הצופר חלקיק שנייה אחרי שהרמזור מתחלף לירוק. אנחנו נלחמים על מקום בתור לסופרמרקט, מתווכחים עם הפקיד בדואר, עוקפים מימין בפקק של איילון, מלכלכים את החופים בשבת בצהריים ומשאירים שקית במבה ריקה בלב הפארק.

מבחינה סוציולוגית יבשה, תחת כל קנה מידה מערבי קלאסי, מדובר באוסף חסר תקנה של אנשים חסרי סבלנות, דוחפים, מחוספסים ולא ממש רגועים.

אבל אז, פתאום, באמצע השגרה הדחוסה והרועשת הזו, נפער חור קטן במציאות: ילד בן ארבע, יובל שמו, נעלם באשקלון.

ותראו מה קורה לנו, ה"חברה הישראלית", בתוך עשרים דקות: גלגלי השיניים של המדינה כולה משנים כיוון בבת אחת.

הודעה אחת בטלגרם מטרגרת עוד הודעה, קבוצת הווטסאפ השכונתית הופכת לחדר מלחמה מבוזר, והציבור הישראלי פשוט עוצר הכל.

לא "מאט", אלא עוצר לחלוטין. הציניות נעלמת, הוויכוחים הפוליטיים המייגעים מתאדים באוויר, והחומות שבינינו הופכות בשנייה אחת לזכוכית שקופה.

אישה דתייה באוטובוס בחיפה פותחת ספר תהילים קטן ומלמלת "שיר למעלות".

גבר בחליפה מגוהצת במגדל משרדים ממוזג בתל אביב מעלה סטורי עם תמונה של פעוט מתוק, וכותב: "תשתפו, תתפללו".

הייטקיסטים עוזבים את המסכים, חיילים במילואים פורקים את הציוד, ומתנדבים מאשקלון, מאשדוד, מגוש דן ומכל רחבי הארץ עולים על נעלי ספורט, לוקחים פנסים עוצמתיים ורצים לתוך הסבך, לתוך השדות, לתוך החשכה היוקדת של הלילה.

אנשים שלא ישנו דקה, אנשים שבכל יום אחר לא היו מסתכלים אחד לשני בעיניים, עומדים כתף אל כתף, סורקים שיח אחרי שיח, גדר אחרי גדר, וקוראים בקול צרוד בשמו של ילד שהם מעולם לא פגשו.

מי מכם מכיר את יובל? אף אחד.

מי מכם שמע את הקול שלו אתמול בבוקר? כנראה שאף אחד.

אבל ברגע אחד זועק, יובל הוא לא "ילד מאשקלון".

יובל הוא הילד של כולנו.

באיזה עוד מקום בעולם קורה דבר כזה?

תפתחו רשתות זרות. תסתכלו על אירופה, על אמריקה. כשילד הולך לאיבוד בשיקגו, בברלין או בלונדון, זו דרמה משפחתית כואבת, זה יום עבודה שגרתי של המשטרה המקומית, ואולי אייטם קצר בחדשות המקומיות של שש בערב.

זה לא אירוע לאומי.

זה לא מרעיד את אמות הסיפים של מיליוני בני אדם. לא תמצאו שם מיליוני אנשים שקוראים "ברבאק" פרק תהילים בדרכים, בעבודה, בתור לקפה. לא תראו מדינה שלמה שמחזיקה את הנשימה, שלא מסוגלת לעבוד, לאכול או לישון עד שאין הודעה רשמית שהילד נמצא בריא ושלם.

כי מתחת לכל השכבות של החוצפה, הזיעה, הפקקים והעצבים, יש לנו DNA אחד שאי אפשר למחוק, גם אם ננסה ממש חזק: קוראים לזה "כלל ישראל".

אנחנו אומה צפופה, חופרת, מעצבנת, לפעמים כזו שבא לך לצרוח עליה, אבל אנחנו אומה.

אחת.

וכשילד אחד מהאומה הזו הולך לאיבוד בחשכה, הבית כולו עוצר מלכת. אין ימין, אין שמאל, אין דתיים וחילונים. יש רק אבות ואמהות, שהדופק שלהם עולה בדיוק באותו הקצב.

וכשהודעת ה"ברוך ה' הוא נמצא", הגיעה סוף סוף, הלב הלאומי חזר לפעום. אנשים שלא מכירים זה את זה נושמים לרווחה ברחוב, מוחים דמעה סמויה באוטובוס מלמלים "מזמור לתודה" מעומק הלב.

אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. יש לנו עוד כברת דרך ענקית לעבור ביחסים שבין אדם לחברו בכביש, בתור וברחוב. אבל ברגעים האלה, כשהערבות ההדדית הזו מתפרצת במלוא עוצמתה ומאירה את החשכה, אי אפשר שלא להביט למעלה, לחייך מבעד לדמעות ולהבין: אין, פשוט אין בעולם עוד עם כזה.