נפלאות הבריאה

התנשמת נראית כמו ההיפך מטורפת מוצלחת. היא נעה לאט, בתנועה שנראית גמלונית; היא לבנה, המראה שלה בולט בלילה, להבדיל מהנשרים והעיטים שהצבע הכהה שלהם מוסווה בלילה; הפרצוף שלה מוזר ונראה מעוות. איך היא צדה בכלל?

התימוס היה מוכר כבר לרופאים הרומאים, אבל הם לא ידעו איך להתייחס אליו. לכל איבר יש פעילות מוגדרת על ידי הצינורות המחוברים אליו. הלב מחובר לצינורות דם, הריאות לצינורות נשימה, הכליות לשתן, וכן הלאה. אך מה עושה התימוס?

הצוללת הראשונה ירדה מתחת למים הבהירים של השונית, ובתוכה אריקה ברגמן. התמונה לנגד עיניה השתנתה בהדרגה. האור נחלש, קירות התכנסו סביב החלונות העגולים, ומתוך הכחול הופיעו שרידי מערה עתיקה: מדפים, קירות, חללים, ונטיפים

ד"ר אגנור ראה בכך עדות לקיומה של נשמה שמצליחה לבצבץ לעיתים מתוך המוח הפגום, ולהביע את עצמה חרף המצב החיצוני הקשה של אמצעי התקשורת שלה

בתוך רקמה שעוביה לעיתים פחות ממילימטר, עוברת מערכת הובלה מסועפת. העורקים נושאים מים ומינרלים אל העלה, וגם נושאים בחזרה סוכרים ממנו אל שאר הצמח. כיצד זורמים הנוזלים לאורך העלים והענפים? האם ישנה משאבה, כמו בתוך הלב שלנו?

בתוך המוח החריג הזה התגלתה יכולת שלא התאימה לשום תחזית רגילה. בבגרותו יוחס לו זיכרון של אלפי ספרים, וכן ידיעה מדהימה של תאריכים, ערים, מפות, מספרי טלפון, מסלולי כבישים, יצירות מוזיקליות ופרטי מידע היסטוריים

הבעיה המרכזית של הקיבה היא שכדי לעכל ולאכל את הבשר שאנו אוכלים, כמו מוצרים נוספים, היא צריכה להשתמש בחומצות, באנזימים שמפרקים ובחומרים קשים וחריפים. איך היא יכולה להתקיים בעצמה, ולא להינזק מאותם חומרים?

איך הגוף מזהה את עצמו? כל תא ותא במערכת הביולוגיות שלנו צריך לשאול את עצמו: האם התא שלידי הוא חבר? האם לשתף איתו פעולה? או שהוא אויב, ועלי לכוון אותו החוצה?

תמונה מטושטשת שצולמה עמוק ביערות קונגו הובילה למסע מחקר שנמשך כמעט שני עשורים. עכשיו זה רשמי: התגלה מין חדש של קוף אפריקאי, אחד מחמשת המינים החדשים בלבד שהתגלו ביבשת ב־75 השנים האחרונות

ספינת המחקר "פלקור", של מכון שמידט לחקר האוקיינוסים, יצאה למסע מחקר אל קניונים תת ימיים עמוקים. במהלך המסע, הופיע מול הצוללנים משהו לא הגיוני: יצור שנראה כמו חוט ארוך, סלילי. הצוללנים שטו לאורכו של היצור, אבל הוא לא "נגמר", ארבעים וחמשה מטרים היה אורכו

השם הרשמי שלה הוא "דג קופסת ג'לי". זה נשמע תמים, ואכן המראה שלה הוא כחבילת ג'לי שקוף, אבל השם "צרעת הים" הולם אותה הרבה יותר

הרקמות העשירות בכלי דם שבתוך האף פועלות כמערכת בקרה חיה. כאשר האוויר קר, הן מחממות אותו במהירות; כאשר הוא יבש, הן מוסיפות לו לחות; וכאשר הוא חם במיוחד, הן מסייעות באיזון הטמפרטורה. מדובר בפעולה רציפה המתבצעת אלפי פעמים ביום ללא כל מודעות מצד האדם

כמות תאי הדם שצריכים להישלח במשלוח החירום צריכה להיות מדויקת. כמות גדולה מדי תפגע בתפקוד של הלב, תחליש אותו ותגרום למוות מיידי; כמות קטנה מדי לא תספיק כדי לנקות ולתקן. מח העצם צריך "לעשות חושבים", ובהתאם להערכת המצב - לשלוח את התאים הלבנים החסרים במדויק

בתוך תא אחד יש אלפי קשרים אפשריים, שלוחות מסועפות, תעלות יונים, תנועת סידן, שינויים בסינפסות וחלוקה פנימית של פעילות. זהו עולם שלם וזעיר של חישוב ופעולה. לשם מה אנחנו צריכים שהחוטים, המוליכים, "יחשבו"? מדוע לא מספיק שהתא יחשוב?

כאשר שוברים ענף של תפוח סדום יוצא מין נוזל לבן סמיך, שמגע בו עלול לגרום לגירויים קשים ובליעתו מסוכנת ממש. אך האם אין מה לעשות עם תפוחי סדום הללו? האם לחינם נבראו?

דב הקוטב חי רק בקוטב הצפוני, והפינגווין חי רק בקוטב הדרומי. זה לא נובע מכך שהדובים אכלו את כל הפינגווינים בצפון, אלא מההבדלים בין הקוטב הדרומי לצפוני

רק האדם לבדו הינו יצירה ייחודית בבריאה כולה, וזאת בזכות התודעה והשכל האלוקי שקיבל להכיר במציאות יוצרו

האדם קולט פחות מאחוז אחד מן המידע שמקיף אותו. אנו חיים בתחושה שאנו רואים את המציאות, אבל זו אשליה. המציאות כוללת כל כך הרבה, והחושים שלנו תופסים שבריר קטן ממנה

את החזזית אנחנו פוגשים הרבה פעמים בטבע, על קירות של בתים, על סלעים בפארק, או גדרות בצד הכביש. היא נראית כמו כתם ירקרק, אבל יש עוד דוגמאות: אפור, כתום, צהוב

בתוך הגוף ישנו צוות חירום, מוקד מיוחד שמטפל בכל הבעיות, כדי שנוכל לחיות בבטחה. בזמן שאנחנו ישנים, קוראים ספר או מפטפטים להנאתנו, צוות החירום מוזעק שוב ושוב לפינות שונות של הגוף

דניאל הוא עיוור, ולכאורה כדי להתמצא במרחב או ללכת, הוא צריך מקל, כלב נחייה או חבר שיוליך אותו. אלא שדניאל בכל אופן הולך ברחוב, מטייל במחוזות שלא היה בהם מימיו ואפילו רוכב על אופניים. איך הוא עושה זאת?

אנחנו רואים בעולם הטכנולוגיה והפיתוחים הרפואיים אלפי סוגים של חוטים, מוליכים וצינורות משוכללים ביותר, אבל אף אחד מהם אינו מגיע לשכלול הגדול מכולם: צינור שיוצר חיים חדשים

אחת המשימות החשובות של הלב היא ששני הזרמים החזקים האלו, של הדם הנכנס והדם היוצא, לא יתערבבו חלילה זה בזה. על הניתוב אחראי חלק קטן מאוד, מרשים ומתוחכם - מסתם אבי העורקים

תולעת שיער הסוס חיה להנאתה במקורות מים, ושם היא מתרבה. אבל כאשר נוצר זחל – הוא הופך לטפיל, חודר לתוך גופו של פרוק רגליים, לדוגמה גמל שלמה, ומשמין על חשבונו, עד לרגע שבו הוא משתלט עליו ומכוון אותו אל המים. אבל איך מגיעות התולעים הקטנות מתוך המים לתוך גוף של חרק ביבשה?

ככל שניסו בני האדם להתחקות אחרי הצלופחים, הם לא מצאו צלופחית. ביתרו את גופות הצלופחים, חיפשו ביצים, מערכת שמאפשרת היריון, כמו בכל דג – אך ללא הועיל. אין צלופחית, אין ביצים ואין צלופחים קטנטנים. יש רק צלופחים גדולים. איך זה יכול להיות?

החיידק נע בדרך כלל בקו ישר, כאשר הפלגלה מסתובבת בכיוון אחד. כאשר הכיוון מתהפך – החיידק משנה את תנועתו, מסתחרר מעט, ואז ממשיך במסלול חדש. שינוי הכיוון הזה מתרחש בשבריר שנייה, והוא מאפשר לחיידק לנווט בסביבתו: להתקרב למזון ולהתרחק מחומרים מזיקים

הכירו את התולעת הזעירה המכונה "סי אלגנס". הגודל שלה הוא מילימטר אחד, כמו העובי של כרטיס מיקרו, אבל רק העובי, בלי כל הכרטיס. כמה ג'יגה לדעתכם נכנסים בה?

חור בצינורות הדם יכול לרוקן במהירות את הדם שלנו, חלילה, שכן הדם לא סתם "מונח" בתוך העורקים, הוא נזרק בכוח גדול על ידי משאבה הפועלת ללא הפסקה – הלב. איבוד של שני ליטר דם הוא סכנת חיים מיידית, והוא יכול להתרחש תוך דקות מרגע פציעה חיתוך של כלי דם מרכזי. למה, אם כן, זה לא מתרחש?

אילו הייתה קיימת אקראיות עיוורת בטבע, פשוט לא היה טבע. אם טורף מסוים היה משיג יכולת ציד שעולה על כל יצור אחר, הרי שהיה מכלה את כל המינים הניצודים, ואז מת ברעב בעצמו