שרידי צוללנים וקרקעית מבודדת שמתעדת אקלים: מה מסתתר בחור הכחול?

ב-2 בדצמבר 2018 התכנסה מעל החור הכחול הגדול של בליז משלחת קטנה. המשלחת הגיעה באונייה בשם Aquatica Submarines, שעל סיפונה הועמסו צוללות מאוישות. הצוללת הראשונה ירדה מתחת למים הבהירים של השונית, ובתוכה אריקה ברגמן. התמונה לנגד עיניה השתנתה בהדרגה. האור נחלש, קירות התכנסו סביב החלונות העגולים, ומתוך הכחול הופיעו שרידי מערה עתיקה: מדפים, קירות, חללים, ונטיפים.

בעומק של כ-290 רגל הגיעה הצוללת אל שכבה כימית עבה של מימן גופרתי המומס במים. זה היה מעין וילון כהה, שכבה שחוסמת אור וחיים, מתחתיה אין חמצן, ובעלי חיים ימיים רגילים אינם עוברים אותה. ברגמן תיארה כי מתחת לשכבה הזאת היה חשוך ושקט מאוד, וכי האור מהפתח העגול למעלה כמעט נעלם מאחורי המסך הכימי.

ושם, בקרקעית, לצד קונכיות רבות, ציוד ישן וסימני תנועה בלתי מוסברים בבוץ, נמצאו שרידיהם של שני צוללנים שנעלמו בעבר בתוך החור הכחול. אנשי המשלחת דיווחו על כך לרשויות בליז, והוחלט שלא להעלות אותם מהמקום. ברגמן ניסחה זאת בזהירות: "הם מצאו את מקום מנוחתם ויישארו בו ללא הפרעה".

במרחק של כשבעים קילומטרים מחופי בליז, בתוך אטול לייטהאוס ריף, נפתח בלב מי הטורקיז של הים הקריבי עיגול כחול כהה, כמעט מושלם בצורתו. מהמטוס הוא נראה כעין גדולה הפקוחה בתוך השונית. מהסירה הוא בולט כמעבר חד בין מים רדודים ובהירים לבין צבע כהה המעיד על עומק רב, ובמפות הוא מופיע בשם Great Blue Hole, החור הכחול הגדול.

קוטרו של החור כ-300 מטרים, ועומקו כ-124 מטרים. הוא נראה כפתח שנקדח בים. המים שמסביב רדודים יחסית, מעל שוניות וסלעי אלמוגים, ולכן צבעם בהיר. בתוך העיגול, קרקעית הים צונחת בבת אחת לעומק רב יותר, והמים סופגים את האור באופן שונה.

מסתבר שהחור הזה נוצר כאשר המקום היה יבשה. הראיה המפורסמת למוצא היבשתי של המקום נמצאת דווקא בעומקו: נטיפים. נטיף גדל באוויר, מטיפות מים שנוטפות מתקרת מערה יבשה. כאשר צולל או רובוט תת-ימי מוצאים נטיפים בתוך החור הכחול, הם מוצאים למעשה חתימה של תקופה קדומה שבה המקום לא היה קרקעית ים, אלא מערת גיר מעל פני המים. חוקרים שצללו למקום תיארו לאורך השנים מדפים, פתחים, חללי משנה ונטיפים גדולים, כולם עדויות לשלב קדום יותר בתולדות הנוף.

חז"ל לימדו אותנו שבבריאת העולם היה רק שליש מהעולם ים, ופעמיים עלה הים והציף חלקים גדולים מהיבשה, בדור אנוש ובדור הפלגה. זה מהמקומות שהיו בעבר יבשה, ככל הנראה.

אף על פי שהחור היה מוכר לדייגים ולתושבי בליז לפני כן, הוא נכנס לתודעה העולמית בעיקר בזכות ז׳אק קוסטו. בשנות השבעים הביא קוסטו את ספינת המחקר קליפסו אל בליז, צלל אל החור הכחול, מדד ותיעד אותו, והפך אותו לאחד מאתרי הצלילה הידועים בעולם.

החור הכחול מציע לצוללנים חוויה שונה מצלילת שונית רגילה. בשוניות הסמוכות מתרחשת בדרך כלל תנועה צבעונית של דגים, אלמוגים, אור וזרמים רדודים. בתוך החור עצמו האווירה משתנה. ככל שיורדים, האור פוחת, צבעי האלמוגים נעלמים והתחושה היא של צלילה בתוך מערה.

בשנת 2018 חזר החור הכחול אל הכותרות בעקבות משלחת מודרנית בהשתתפות פאביין קוסטו, נכדו של ז׳אק קוסטו. זו המשלחת שמצאה את שרידי הצוללנים הטבועים. מטרת המשלחת הייתה למפות את המבנה בתלת-ממד, לצלול באמצעות צוללות קטנות אל העומק ולתעד את קרקעית החור בעזרת ציוד שלא עמד לרשות חוקרי שנות השבעים. התגליות היו רבות ומעניינות, אחת מהן נוגעת להיסטוריה: החוקר אנדרה דרוקסלר מאוניברסיטת רייס גילה כי בקרקעית החור הכחול מצטבר משקע שנתי. כיוון שקרקעיתו מבודדת משאר הים, הוא משמש כעדות לאקלים של שנים רבות, כאשר בכל שנה הגשמים הנושאים עימם חולות וחלקיקים מתעדים את טיב המשקעים באותה השנה. מחקרים שפורסמו סביב הנושא הציעו קשר בין עדויות ליובש ממושך לפני כאלף שנה, לבין משבר הערים הקלאסיות של תרבות המאיה שבאותו הזמן שקעו ונחרבו.

החור הכחול הוא בדרך כלל אתר תיירות, אבל מבחינה מחקרית הוא נושא ערך רב, והמילה האחרונה בחקירתו עדיין לא נאמרה.