בין הקוטב הצפוני לדרומי: זאת הסיבה שדב קוטב לעולם לא יאכל פינגווין

חידה: האם דב קוטב אוכל פינגווינים?

זו ממש שאלה קלה. מדוע שלא יאכל? דב הקוטב הוא הטורף הגדול בעולם. הוא שוקל 700 קילו, ואורך גופו 2.5 מטר. הפינגווין, במחילת כבודו, מדדה כמו ברווז צולע. במרחבי השלג האינסופיים קשה מאוד להשיג אוכל, דב הקוטב יכול לערוך מרדף של ימים אחרי שועל שלג קטן. מדוע שלא יסתער לתוך מושבת פינגווינים, שמונה לפעמים מאות אלפים של פרטים?

התשובה גם היא קלה: דב קוטב לא יכול לאכול פינגווין, וגם לא לראות אותו, משום שמדובר בשני בעלי החיים הכי רחוקים זה מזה בעולם. דב הקוטב חי רק בקוטב הצפוני, והפינגווין חי רק בקוטב הדרומי. זה לא נובע מכך שהדובים אכלו את כל הפינגווינים בצפון, אלא מההבדלים בין הקוטב הדרומי לצפוני.

הקוטב הצפוני איננו יבשת, אלא אוקיינוס קפוא: ים גדול המכוסה שכבת קרח ימי, ומסביבו יבשות כמו אמריקה הצפונית, גרינלנד, אירופה ואסיה. לעומתו, הקוטב הדרומי יושב בלב יבשת ממשית, אנטארקטיקה, המכוסה כיפת קרח עבה מאוד ומוקפת באוקיינוס הדרומי. בצפון יש ים מוקף יבשה, בדרום יש יבשה מוקפת ים. זהו ההבדל הגאוגרפי הבסיסי שמסביר הרבה מן ההבדלים באקלים, בקרח, בבעלי החיים ובתולדות החקר של שני האזורים.

דב הקוטב נע על פני הקרח הימי, שוחה במים הקפואים וצד בעיקר כלבי ים. דובי הקוטב נודדים על פני יריעות הקרח הארקטיות ושוחים במי החופים של האזור, כשכפותיהם הקדמיות הגדולות משמשות אותם כמשוטים. מבנה גופו של דב הקוטב מותאם בדיוק לעולם הזה. יש לו שתי שכבות פרווה המפחיתות אובדן חום, שכבת שומן עבה המסייעת בבידוד וכפות רגליים גדולות במיוחד, שיכולות להגיע לרוחב של כ-30 ס"מ. הכפות הרחבות מחלקות את משקל הגוף על פני הקרח, ומסייעות לדב ללכת על משטח דק יחסית בלי לשקוע במהירות. אותן כפות משמשות גם לשחייה: הקדמיות פועלות כמשוטים, והאחוריות – כמייצבות.

הפינגווין, לעומת זאת, הוא ציפור שוויתרה על התעופה באוויר, וקיבלה תחתיה שליטה מופלאה במים. כנפיו דומות לסנפירים, גופו בנוי בצורה יעילה לשחייה, והוא מוצא את מזונו בים. לא כל הפינגווינים חיים באנטארקטיקה; יש מינים החיים באיים דרומיים, בחופי אמריקה הדרומית, באפריקה הדרומית ואף באזור קו המשווה באיי גלאפגוס. אבל כולם, כקבוצה טבעית, שייכים לעולם הדרומי, לא לארקטי.

הקיצוני והמפורסם שבהם הוא הפינגווין הקיסרי, שחי באנטארקטיקה. הוא מתמודד עם קור, רוח וחושך בעזרת מערכת מיוחדת: שכבות נוצות צפופות דמויות קשקשים, מקור וסנפירים קטנים יחסית כדי לצמצם איבוד חום, מאגרי שומן ומנגנון שבו כלי הדם מסודרים כך שחום הגוף נשמר טוב יותר כשהדם נע אל הרגליים והכנפיים וחוזר מהן. בנוסף, הפינגווינים הקיסריים מתקבצים בצפיפות גדולה. התקבצות זו מגינה מן הרוח ומחלקת את החום בין הפרטים. התנהגות זו יכולה להפחית עד כ-50 אחוזים מאיבוד החום.

יש אכן משותף בין הדב והפינגווין: שניהם חיים על גבול הים והקרח; שניהם תלויים במזון ימי; שניהם צריכים לשמור חום בגוף בסביבה שבה הקור, הרוח והמים עלולים לרוקן חום במהירות. אבל דב הקוטב מותאם לציד על יריעות קרח, כשהוא צולל ביניהן וצד כלבי ים, והפינגווין מותאם למגורים על יבשה קפואה.

יש גם פער גדול בין זמן הגילוי והמחקר של שני האזורים. הקוטב הצפוני היה מוכר לפני שנים רבות. אמנם לא הגיעו עד למרכזו, אבל בצפון אירופה ובקנדה הכירו את אופי המקום וגם את דב הקוטב. לעומת זאת, הקוטב הדרומי התגלה בזמן מאוחר בהרבה. רק בראשית המאה ה-19 גילה ג'ימס קוק את אוסטרליה. אחרי אוסטרליה התברר שישנה ארץ קרח גדולה, שהוגדרה בהמשך כקוטב הדרומי (לגבי הפינגווין, יש ויכוח מיהו האירופי הראשון שראה אותו).

אך לנקודת הקוטב הדרומי הגאוגרפית, כלומר הנקודה האמצעית שמכוונת בדיוק מול הקוטב הצפוני, ציר הסיבוב של כדור הארץ, היה יותר מזל מאשר לקוטב הצפוני, אם ניתן לכנות את הגעת האדם כמזל. הקוטב הדרומי הגאוגרפי נכבש לראשונה בידי רואלד אמונדסן ב-14 בדצמבר 1911, ואילו הקוטב הצפוני זכה לביקורם של חוקרים רק במאי 1926.