המחקר גילה: מה קורה במוחו של עיוור שרוכב על אופניים?

דניאל קיש איבד את ראייתו בגיל צעיר, עקב מחלה שהתפשטה במוחו בהיותו ילד קטן. דניאל, אם כן, הוא עיוור, ולכאורה כדי להתמצא במרחב או ללכת, הוא צריך מקל, כלב נחייה או חבר שיוליך אותו.

אלא שדניאל בכל אופן הולך ברחוב, מטייל במחוזות שלא היה בהם מימיו ואפילו רוכב על אופניים. איך הוא עושה זאת?

ובכן, מרכז הראייה במוח קולט עשרות אלפי החזרות של קרני אור, שמבחינה פיזיולוגית הן ג'ונגל של גירויים, ויוצר מהן תמונה שאותה "רואה" מרכז הראייה. ניתן ליצור תמונה דומה על ידי גלי קול, כפי אותם העקרונות שבהם מתנהל, למשל, צילום אולטרה סאונד. צילום כזה מודפס על נייר ומראה לנו צורה של תינוק, אבל הצורה, אף על פי שהיא נאמנה בהחלט למקור, לא נראתה מעולם. התינוק בתוך בטן אמו, ותמונת התינוק נוצרה על ידי גלי קול ששולח מכשיר האולטרה סאונד; לפי גובה התדר של הקול החוזר, הוא מצייר במוח האלקטרוני שלו תמונה.

זה בדיוק מה שעושה דניאל. בדומה לעטלף שנולד עם היכולת להשמיע קולות בתדר גבוה ולהאזין להד, וכך לראות בעיני רוחו את המציאות ולטוס בתוך מנהרות מפותלות, כך דניאל משמיע נקישות קצרות בלשונו, קולט את ההדים החוזרים מן הקירות, העצים, המכוניות, הדלתות והמדרכות, ועל יסוד המידע הזה בונה במוחו תמונה מרחבית של הסביבה. העובדה שהמוח האנושי מסוגל להתאים את עצמו למציאות של אי ראייה, וליצור ראיה חלופית, היא מדהימה.

קיש התעוור בגיל צעיר מאוד. בשונה מעיוורים אחרים הוא לא בנה את תפיסת עולמו על ראייה רגילה, שאבדה בהמשך. הוא לא זוכר את העולם ואיך הוא נראה. הוא צמח מלכתחילה אל מציאות ללא קלט חזותי תקין. דווקא מסיבה זו, המוח שלו למד לנצל בעוצמה יתרה מקורות מידע אחרים. הוא החל להשמיע מעין קליקים חדים בלשון, וההדים החוזרים מהם סיפקו לו נתונים על מרחק, גודל, צפיפות, מרקם ואף צורה כללית. ככל שהתאמן, כך נעשה המידע הזה מדויק יותר. אדם שאיננו מורגל בכך שומע לכל היותר צליל קצר החוזר מן הקיר. אדם כמו קיש שומע מערכת שלמה של הבדלים עדינים: החזר קרוב או רחוק, משטח קשיח או רך, חלל פתוח או מעבר צר, אובייקט גבוה או נמוך.

מי שצופה בדניאל מן הצד רואה לא אדם שמגשש בחוסר אונים, אלא אדם שנע בהחלטיות ובביטחון, כאילו יש לו מפה פנימית של מה שנמצא לפניו.

המרכיב המרתק ביותר בסיפור הזה מצוי בתוך המוח עצמו. מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים באנשים עיוורים המשתמשים באקולקציה הראו שכאשר הם מפענחים את ההדים, פועלים אצלם לא רק אזורי שמיעה, אלא גם אזורים מוחיים המקושרים בדרך כלל לעיבוד חזותי. במילים פשוטות יותר: המוח איננו נעול על חלוקה נוקשה של חושים. אם אין קלט מן העין, הוא מסוגל במקרים מסוימים להכניס מידע קולי אל מסלולים שבדרך כלל משמשים לראייה. זהו אחד הביטויים המרשימים ביותר של מה שמכונה כיום גמישות מוחית, היכולת של המוח לארגן מחדש את תפקידיו ולהתאים את עצמו למציאות חדשה. סיפורו של קיש הפך אפוא לא רק לסיפור אנושי מעורר השתאות, אלא גם למקרה מבחן חשוב עבור חוקרי מוח, שראו בו הדגמה חיה לכוחו של המוח לבנות דרכי תפיסה חלופיות.

יתר על כן, קיש לא הסתפק בפתרון אישי. הוא בנה סביב היכולת הזאת דרך חינוכית שלמה. במשך השנים הוא לימד עיוורים אחרים, ילדים ומבוגרים, לפתח ביטחון עצמי, תנועה עצמאית והקשבה מדויקת יותר לסביבה. בכך הוא חלק לא רק טכניקה, אלא גם השקפת עולם. במקום לראות בעיוורון מצב שמכריח תלות תמידית, הוא ביקש להראות שיש טווח רחב הרבה יותר של עצמאות, יכולת ושליטה. עיוורון הוא מגבלה קשה. מתוך המגבלה הזאת הוא הוכיח שאפשר להפעיל כוחות רדומים שהחיים הרגילים כמעט אינם דורשים מן האדם.

דווקא בעידן הטכנולוגי, כאשר מערכות בינה מלאכותית, חיישנים, יישומים קוליים ועזרי ניווט נעשים חכמים יותר ויותר, אנו מתפתים לחשוב שכל פתרון אמיתי חייב להגיע מן המכשיר. המקרה של דניאל קיש מזכיר כי גם ללא שתל אלקטרוני, ללא מצלמה חכמה וללא מערכת רובוטית, המוח האנושי מסוגל לעיבוד מתוחכם, ליצירת מפות וללמידה שמרחיבה מאוד את גבולות האפשר.

התרגלנו לחשוב על החושים האנושיים כעל מערכת סגורה: ראייה היא ראייה, שמיעה היא שמיעה, ולכן אנו סבורים כי מי שחסר לו חוש מסוים נידון בהכרח לעולם מצומצם בהרבה. המציאות מורכבת יותר. המוח הוא מערכת פרשנית, לא רק מערכת קליטה. הוא יודע לקבל נתונים ממקור אחד ולתרגם אותם לחוויה שבנסיבות אחרות הייתה נוצרת ממקור אחר.