"אל תיגע. רעל!": הסכנות בתפוחי סדום

הם הלכו לאיטם במדבר. כבר שעות רבות עברו מאז נווה המדבר האחרון. עבר כמעט יום שלם, אין מים ואין אוכל. והנה, מרחוק רואים הם את העיר סדום. לא זו שנחרבה בימי אברהם אבינו, אלא זו שקמה באזור, על יד מספר מעיינות ועצי דקלים. אחד מאנשי השיירה יורד לפתע מעל הגמל, ומכריז "תפוח!", "תפוחים!", תוך שהוא מצביע על עץ ירוק ועליו כמות גדולה של פירות שנראים כתפוחים עסיסיים. הוא שולח את ידו, אך לפתע מנהיג השיירה מכה עליה בקת חרבו: "אל תיגע! רעל!". סדום מקוללת היא, ומקוללים תפוחיה! לו היה אותו הלך מכניס לפיו את התפוח, היה מגלה שהמרקם שלו לא נעים ללעיסה. הוא עשוי כמין חוטים פנימיים, שביניהם חלב, אך החלב מר, ובעיקר – רעיל ומסוכן.

את זה יודעים הנוודים כבר שנים רבות. יוסף בן מתתיהו, לפני אלפיים שנה, תיאר את פירות סדום שנראים כתאווה לעיניים, אך כאשר נוגעים בהם – הם מתפוררים כאבק. ההיסטוריון הרומאי טקיטוס תיאר את הפירות שליד ים המלח, אשר להם מראה יפה, אך בתוכם אין שום פרי. לא רק הפרי רעיל, אלא אפילו הענפים. כאשר שוברים ענף של תפוח סדום יוצא מין נוזל לבן סמיך, שמגע בו עלול לגרום לגירויים קשים, ובליעתו מסוכנת ממש.

יש טוענים טענה מעניינת, כי האמור בשירת האזינו "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, ענבמו ענבי רוש אשכלות מרורות למו" - מדבר בדיוק על הפרי הזה. "גפן סדום" נראה יפה מאוד, אבל כשפותחים אותו מגלים לענה ורוש, מרירות ורעל.

אך האם אין מה לעשות עם תפוחי סדום הללו? האם לחינם נבראו? מסתבר שנמצא אותם במקום נוסף ממקורותינו, גם שם לשלילה, לפחות בשבת.

במשנת "במה מדליקין" הנאמרת בערב שבת, נאמר "ולא בפתילת המדבר". לפי מה שידוע בזמננו, פתילת המדבר היא Calotropis procera, או במלים אחרות "תפוח סדום". יושבי המדבר ניצלו את החוטים שבתוך הפרי לשזור מהם פתילות, וייתכן שזו הסיבה שהמשנה אוסרת להדליק בו, משום שמגע בו יכול ליצור גירוי בידיים, ואין זה כבוד שבת.

בכל אופן, אם הלכתם לטייל באזור סדום, וראיתם עץ יוצא דופן במדבר, שעליו גדולים ובהירים, פרחיו סגלגלים-לבנבנים ופירותיו תפוחים וירקרקים – דעו כי זהו "תפוח סדום". אפשר לצלם, אבל לא לגעת... מבחוץ הפרי נראה מלא ומושך, אך כשפותחים אותו מתגלה בתוכו חומר סיבי-צמרי וזרעים בעלי ציצית, יחד עם מוהל חלבי רעיל ומר. אם אתם חייבים פתילות, לא בשביל נרות שבת, שימו כפפות, ואתם מוזמנים לשזור ממנו פתילות.

מבחינה בוטנית, פתילת המדבר שייכת למשפחת ההרדופיים, משפחה שיש בה כמה וכמה צמחים רעילים (גם ההרדוף המקשט גינות הוא פרח רעיל במידה מסוימת, ואחרי מגע בו יש לשטוף ידיים). היא מותאמת לאקלים חם ויבש, ולכן משגשגת במקומות שבהם צמחים אחרים מתקשים לשרוד. עליה הגדולים מצופים שכבה בהירה המסייעת בהפחתת איבוד מים.

אך מה יוצא לצמח מזה שהוא רעיל? מדוע נברא כך?

התשובה היא שהחיים של הצמח תלויים בזה. כיוון שהוא צומח במקום מדברי, ויש בו הרבה נוזלים, בעלי חיים ובני אדם ישמידו אותו במהרה אם הוא יהיה אכיל. אין לצמח כזה סיכוי לשרוד במדבר מבלי שתהיה לו "מערכת הגנה" של רעל כזה. וכך, גם במקום שהגמלים ליחכו את כל הירק, ניצבות להן קבוצות-קבוצות של עצים ירוקים, שאף בעל חיים או אדם אינו מתקרב אליהם, והם תורמים ליופי המיוחד של המדבר.