העץ שחי במדבר ומייצר את הפרי הכי מתוק בטבע: הכירו את התמר

מן הסתם מזמן רציתם להכיר, שמעתם את השם 'תמר' ובשם החיבה 'דקל', ורציתם להכיר יותר לעומק. לשם כך נפרוש את קורות החיים של התמר.

חז"ל עמדו על ייחודו של התמר במילים אלו: "והיא יושבת תחת התומר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד – אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים" (מגילה דף י"ד).

עץ הדקל הוא עץ חד-פסיגי. בשונה מעצים אחרים שהגזע שלהם מוסיף כל שנה שכבה, והם נהפכים לעץ העבה שאנחנו מכירים, הדקל בנוי מכמות גדולה של צינורות וסיבים המובילים את המים כלפי מעלה. הוא לא מתעבה מדי שנה, גם דקל מאוד זקן נשאר בעובי הראשוני שלו. הוא לא צומח לרוחב אלא לגובה, כל שנה נוספת שכבה בראש הדקל, המגביהה אותו מן השנה שעברה. דקל יכול להגיע כך לגובה של עשרים מטרים.

וכגובה העץ, כך עומק השורשים. הדקל חי גם במדבריות, למשל בסביבות ים המלח - איך הוא משיג מים? שורשי הדקל יכולים להימצא בעומק של יותר משישה מטרים ולהתפשט למרחקים גדולים מן הגזע, במקרים מסוימים תועדו שורשים במרחק של עשרות מטרים.

יש לדקל גם מנגנון שמונע איבוד מים, העלים מצופים בשכבה שעוותית, מבנה העלים מסייע בהפחתת איבוד מים, והצמח מסוגל לשנות את פעילות הפיוניות שלו בהתאם למצב המים.

מה שמעניין הוא, שלמרות התנאים הקשים שהדקל יכול לחיות בהם, הוא מייצר את אחד הפירות המתוקים ביותר, התורה מכנה את התמרים בפשטות בשם 'דבש', משום שהם עמוסים נוזל מתוק כדבש.

הסיבה היא, דווקא משום שהדקל אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז את המשאבים. הוא שומר אותם יותר חזק ויותר זמן, התרכובות הכימיות שהדקל מייצר מועברות ומאוחסנות בפרי. וככל שהפרי מבשיל, המים שבו פוחתים וריכוז הסוכרים עולה, דווקא בגלל החום הרב וזמן ההבשלה הארוך. במהלך הבשלת התמר משתנה ההרכב הכימי שלו: כמות המים יורדת, ואילו הסוכרים מצטברים. ישנה עלייה בתכולת הסוכר לאורך ההבשלה, ובשלבים המאוחרים הגלוקוז והפרוקטוז נעשים מרכיבים מרכזיים. התמר אינו רק מתוק ביותר אלא גם מזין מאוד, הוא מכיל כמות מרוכזת של פחמימות וסוכרים, ולכן יחידת תמר משמשת כסעודה קטנה. בלשון חכמים מכונה שיעור אכילת תמר 'ככותבת'.

בדקל קיימת נקודת צמיחה מרכזית, מעין מרכז בקרה שממנו נוצרים העלים החדשים. לכן פגיעה חמורה בלב הדקל עלולה להיות קטלנית. מה שממחיש את דברי חכמים, 'תמר זה אין לו אלא לב אחד'. צריכים לשמור עליו שלא יקבל 'התקף לב'.

הלולב שאנו מחזיקים בסוכות הוא החלק הצעיר של מערכת מופלאה. מתחתיו נמצא גזע שאין לו טבעות עץ רגילות, מתחת לקרקע מערכת שורשים שיכולה להגיע לעומק ולמרחק, ובקצה העליון נמצאת נקודת צמיחה שמייצרת שוב ושוב את העלים החדשים, ובין העלים אשכולות תמרים מזינים.

ולכן אומר דוד המלך 'צדיק כתמר יפרח', התמר הוא עץ שיודע לצמוח בתנאים קשים, לחפש את המים שאינם נראים, לשמור על מה שיש לו, ולהפוך משאבים מועטים לפרי עשיר.

עץ דקל עשוי להניב בעונה כ-300 ק"ג תמרים, זו כמות עצומה, דקל מזן 'ברהי' עשוי להניב עד 10,000 תמרים. כאשר בני ישראל חנו בחניית 'אילים' הם מצאו שם שבעים תמרים: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" (שמות ט"ו כ"ז). אם הם היו מוצאים שבעים עצי תפוח, היו להם כמה מאות תפוחים, אבל משבעים תמרים ניתן לקטוף יותר משבע מאות אלף תמרים! זו כמות משמעותית גם לעם שלם של שש מאות אלף.

את חג הסוכות אנו חוגגים סביב הדקל, את הסוכה מכסים הרבה פעמים בדקל, יש התולים בה תמרים, וכמובן נוטלים את הלולב בשעת התפילה וההלל.