ראשי
לומדים תורה
הפרק היומי בתנ"ך
סיפורם המרתק של דוד, נבל ואביגיל: ביאור פרק כ"ה בספר שמואל א'

הפרק היומי בתנ"ך

סיפורם המרתק של דוד, נבל ואביגיל: ביאור פרק כ"ה בספר שמואל א'

איך אישה אחת בחכמה ובאומץ מצילה את חיי בעלה וחיי אנשים רבים נוספים? בואו ללמוד את פרק כ"ה בספר שמואל א', עם ביאורי מילים קשות ומדרשים מעניינים שלא הכרתם

יונתן הלוי
פורסם י"א טבת התשפ"ו 31.12.25 13:41

אא

תקציר הפרק

פרק כ"ה נפתח בהצגת הדמויות ובהכרתן. נבל, גר במעון שבדרום הר חברון. האיש עשיר ויש לו 3,000 צאן ו-1,000 עזים. נבל הוא איש "קשה ורע מעללים". לעומתו, אביגיל, אשתו, טובת שכל ויפת תואר.

דברי דוד לנבל ותגובת נבל: דוד שומע שנבל גזז את צאנו והוא מעוניין לבקש מנבל סיוע כלשהו. נערי דוד מגיעים אל נבל ומוסרים לו את בקשת דוד. נבל "מנפנף" אותם ומזלזל בדוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". נבל מתנהג כאילו אינו מכיר את דוד. נערי דוד חוזרים אליו והוא מחליט לעלות בעצמו לנבל, אך הפעם עם חרבות.

דברי הנער לאביגיל ותגובתה: אחד מהנערים של נבל מגיע אל אשתו אביגיל, ומיידע אותה בכל מה שקרה. הנער לא בדיוק יודע מה לעשות עם מה שקרה אך הוא מבהיר לאביגיל שעליה לעשות מעשה. אביגיל שומעת בקול הנער ומחליטה לקום וללכת לכיוון דוד ואנשיו. היא מצטיידת בצידה לא קטנה. תוך כדי ההליכה היא נתקלת בדוד.

דברי אביגיל לדוד ותגובת דוד: עוד לפני המפגש ביניהם, דוד מבטיח לפגוע בנבל ואנשיו: "אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר", אך אביגיל מצליחה למנוע זאת. היא פוצחת בנאום ארוך מאוד ומסבירה את שמו של נבל: "כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ". אביגיל כמעט מתחננת על נפשה שדוד לא יהרוג את נבל ולא ישפוך דם לחינם. דוד שומע את דבריה של אביגיל ומשתכנע. הוא חוזר בו מההבטחה לפגוע בנבל ומברך את אביגיל לשלום בחזרתה לביתה.

סיום הסיפור: אביגיל חוזרת לבית נבל ומספרת לו את אשר אירע, ומה שדוד הבטיח לעשות בעצמו - קורה מאליו: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת". נבל מת שלא על ידי דוד, וכעת דוד מבקש לשאת לאישה את אביגיל שמנעה ממנו לשפוך דם. אביגיל מסכימה והופכת להיות אשתו.

הפרק המלא

(א) וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.

(ב) וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל.

(ג) וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו [כָלִבִּי].

(ד) וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ.

(ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם.

(ו) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם.

(ז) וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.

(ח) שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד.

(ט) וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ.

(י) וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו.

(יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה.

(יב) וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים.

(יד) וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם.

(טו) וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.

(טז) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן.

(יז) וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

(יח) וַתְּמַהֵר אבוגיל [אֲבִיגַיִל] וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות [עֲשׂוּיֹת] וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים.

(יט) וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה.

(כ) וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם.

(כא) וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.

(כב) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹוקים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר.

(כג) וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.

(כד) וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.

(כה) אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.

(כו) וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה.

(כז) וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי.

(כח) שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

(כט) וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אלוקיך וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.

(ל) וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל.

(לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ.

(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.

(לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי.

(לד) וְאוּלָם חַי ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת] לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר.

(לה) וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ.

(לו) וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

(לז) וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.

(לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת.

(לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

(מ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.

(מא) וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי.

(מב) וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה.

(מג) וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים.

(מד) וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים.

לפרטים מעניינים על אביגיל, אחת מ-7 הנביאות, הקליקו כאן.

ביאור מילים קשות בפרק

"וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד": האיש היה עשיר גדול.

"וְהוּא כָלִבִּי": נבל היה מזרעו של כלב (כך שהוא היה קרוב משפחה של דוד).

"כֹּה לֶחָי": (תאמרו לנבל שאני מברך אותו) הלוואי וכך יהיה לכל אורך חייך, הלוואי והעושר שיש לך יישאר לך לכל אורך ימיך.

"וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם": ואני מברך אותך, ואת משפחתך ואת כל אשר לך, שתחיו בשלום.

"תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד": ותתן עכשיו לעבדיך, לנערים, ולבנך דוד, את מה שאתה יכול לתת.

"מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי": את מי חושב לעצמו דוד ומיהו בכלל בן ישי? דוד איננו אדם חשוב.

"וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו": נבל עצמו הוא רשע ואיננו יכולים לדבר איתו, ולכן אנחנו פונים אלייך.

"וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ": והדברים שאמרת, גם הם ברוכים.

פירושים מעניינים של פרשנים

רד"ק: שמו של האיש לא היה באמת נבל, אלא כך קראו לו בגלל תכונותיו.

רש"י: דוד איננו חשוב היות ובא מרות המואביה.

מלבי"ם: דוד איננו חשוב מצד עצמו והוא איננו בא ממשפחה מיוחסת.

רש"י: אביגיל ראתה ברוח הקודש שנבל לא יאריך ימים.

רלב"ג: ייתכן שאביגיל התכוונה לומר לדוד שאם הוא יהרוג את נבל, המלוכה תוסר ממנו כמו שהיא הוסרה מעם שאול, ובכל זאת היא ביקשה שיזכור לה חסד, מטוב ליבה. בפירושו השני כתב שאביגיל ראתה על דרך הנבואה שהיא עתידה להיות אשתו של דוד.

רש"י כתב שלש סיבות לכך שה' חיכה עשרה ימים. א. כדי שיעברו שבעה ימי האבל על שמואל ולאחר מכן תלו לו במשך שלשה ימים. ב. משום שמדובר על עשרת ימי תשובה. ג. כנגד עשר לגימות שנבל נתן לנעריו של דוד.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"כתיב: 'ושמואל מת', וסמיך ליה: 'ואיש במעון ומעשהו בכרמל'. אמר הקב"ה: 'הכל צווחין וטופחים על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועשה מרזיחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאילו כפר בעיקר'".

"זה שאמר הכתוב: 'מצא אישה מצא טוב'. אין סוף לאישה טובה ואין סוף לאישה רעה, שנאמר: 'ומוצא אני מר ממות את האישה'. טובה הייתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, אילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, אילו הקריב כל הקרבנות שבעולם, לא היה מכפר לו והיא באת אליו ומיד מלטתהו, לכך אמר: 'למנצח על מחלת', שמחלה לו כשם שהקרבנות מוחלין".