מה גרם לעם שלם לבכות, לצום - ולנצח? ביאור פרק ז' בספר שמואל א'

תקציר הפרק

הארון עובר מבית שמש לקריית יערים: בפרק הקודם, אנשי בית שמש ביקשו לשלוח את ארון ה' לקרית יערים. פרקנו נפתח בהעלאת הארון לקריית יערים. הימצאות הארון בקרית יערים היא חיובית, מאחר שתקופה ארוכה עם ישראל עובד את ה'.

כינוס של כל ישראל במצפה: שמואל מוכיח את העם על העבודה הזרה שבקרבם: "אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם". כפי שראינו בפרקים האחרונים, הרקע הוא מלחמה בלתי נגמרת של עם ישראל בפלישתים. בני ישראל מתקבצים למצפה, צמים ומתפללים לה': "וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה'".

מלחמה בפלשתים: הפלישתים שומעים שעם ישראל התכנס במצפה, והם בטוחים שישראל עומדים לתקוף אותם בכל רגע. עם ישראל ירא מהפלישתים ופונה אל שמואל. שמואל אינו יוצא חמוש לקרב אלא מקריב קרבנות לה'. התוצאה לא איחרה לבוא: "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל". הפלישתים מפסידים במלחמה, ובהמשך גם חוזרות הערים של בני ישראל שנכבשו על ידי הפלישתים.

מנהיגות שמואל: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו". שמואל מסתובב בכל הארץ ושופט את ישראל. כך נעשה שמואל למנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל.

הפרק המלא

(א) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'.

(ב) וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'.

(ג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

(ד) וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ.

(ה) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'.

(ו) וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה' וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה.

(ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים.

(ח) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱלֹוקינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

(ט) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד ויעלה [וַיַּעֲלֵהוּ] עוֹלָה כָּלִיל לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'.

(י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(יא) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר.

(יב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה'.

(יג) וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל.

(יד) וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי.

(טו) וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו.

(טז) וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה.

(יז) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'.

ביאור מילים קשות בפרק

"וְהָעַשְׁתָּרוֹת": פסל בצורה של צאן.

"וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר": חיילי ישראל הכו בפלשתים עד שהם הגיעו למקום שנמצא מתחת למקום שנקרא "בית כר".

"אֶבֶן אַחַת": שמואל לקח אבן אחת.

"וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן": שמואל שם את האבן בין המצפה, שם היה מחנה ישראל, למקום שנקרא "שן" (היה שם שן של סלע, בליטה בולטת בסלע) שם עמדו הפלשתים.

פירושים מעניינים של פרשנים

"וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'": רד"ק: ממש שפכו מים לפני ה', כי זהו סימן הכנעה. רש"י: הכוונה שבני ישראל אמרו לה' שהם נכנעים לפניו כמו מים שנשפכים. מלבי"ם: הכוונה שהם בכו ואספו את דמעותיהם.

מלבי"ם: בני ישראל לא הבינו שלאחר שהם חזרו בתשובה, ה' גרם לכך שהפלשתים יתקפו אותם כדי שבני ישראל ינצחו אותם, ולכן הם פחדו מהפלשתים.

רש"י: הטלה הייתה נקבה ומכאן למדו רבותינו שעולת נקבה כשרה בבמה.

רד"ק: לאחר ששמואל הזדקן, הוא כבר לא היה יכול להסתובב ולהוכיח את בני ישראל, וממילא בני ישראל חטאו והפלשתים חזרו ושיעבדו בהם. זו הסיבה שבני ישראל ביקשו למנות עליהם מלך, כדי שיוכיח אותם, וה' כעס עליהם על עצם החטא ולא על הבקשה למלך.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"וישאבו מים": "וכי מים שאבו? אלא מלמד, ששאבו דברי תורה".

"וישפכו לפני ה'": "וכי לפני ה' שפכו?! אלא מלמד, ששפכו לבם בתשובה כמים, ואמרו שם: חטאנו לה'".

"ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' יצחק בר רב שמואל: נתעטף שמואל בחלוקן של ישראל, אמר לפניו: 'ריבון כל העולמים, כלום אתה תובע מן האדם אלא שיאמר לפניך: חטאתי! וישראל אומרים לפניך: חטאנו אי אתה מוחל להם?!'".

לפרקים קודמים

ה' מתגלה לשמואל לראשונה: ביאור פרק ג' בספר שמואל א'

שירת חנה המופלאה: ביאור פרק ב' בספר שמואל א'

תפילת חנה והולדתו הניסית של שמואל: ביאור פרק א' בספר שמואל א'

המלחמה שהסתיימה באסון: ביאור פרק ד' בספר שמואל א'

סיפור נפילת דגון והמסע המטלטל של ארון ה': ביאור פרק ה' בספר שמואל א'

הארון שב הביתה - והעם נענש על קלות ראשו מול הקדושה: ביאור פרק ו' בספר שמואל א'