נאום הפרידה של שמואל: ביאור פרק י"ב בספר שמואל א'

שמואל מסכם את תקופת השופטים: בואו ללמוד את פרק י"ב בספר שמואל א', בליווי ביאור מילים קשות בפרק, ופירושים מעניינים של פרשנים

יונתן הלוי
פורסם כ"ח חשון התשפ"ו 19.11.25 09:25

אא

פייסבוק הדפסה ווטסאפ

תקציר הפרק

בפרק י"ב מובא נאומו של שמואל. בנאום ארבעה חלקים, המקבילים בין עבר ועתיד:

1. שמואל מנסה להבין מדוע העם רוצה במלך. הוא פותח בזה שהוא שמע לבקשתם של עם ישראל וכעת הוא רק מנסה להבין: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם". העם מבהירים לשמואל שהוא לא פגע בהם ולא עשק אותם.

2. כעת שמואל עובר לנאום המרכזי שלו ומדבר על המנהיגים שקדמו למלך. שמואל מזכיר את יעקב ואת משה אהרן, מדלג על יהושע ועובר לצרות שהיו בתקופת השופטים: סיסרא, פלשתים ומואב. שמואל מזכיר שה' שלח את השופטים "אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח" כדי להציל את עם ישראל.

3. כעת מזכיר שמואל את הצרה האחרונה שפקדה את עם ישראל: המלחמה בעמון והבקשה למלך. שמואל אינו מוכיח אותם על הבקשה עצמה אלא מדבר על מה שיקרה בעתיד. שמואל מבהיר שההצלחה של העם והמלך קשורים בצורה ישירה לשמיעת ישראל בקולו של ה'. ובעצם כפי ששמואל שמע לעם בבקשה למלך, כעת צריכים עם ישראל לשמוע בקול ה' וללכת בדרכיו.

4. בשלב האחרון מציג שמואל לעם שהבקשה למלך הייתה שלילית: "וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ". הקב"ה מוריד גשם ביום קציר (קיץ). עם ישראל נבהל מהמראה ומבקש משמואל שיתפלל בעבורם לה'. שמואל מבהיר לעם שהוא אמנם ימשיך להתפלל אך העיקר הוא שמיעתם בקול ה' בעתיד ולעבוד אותו באמת.

הפרק המלא

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.

(ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם.

(ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה.

(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד.

(ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ז) וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם.

(ח) כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

(ט) וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹוקיהם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם.

(י) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' [וַיֹּאמְרוּ] חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' נַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.

(יא) וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח.

(יב) וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹוקיכֶם מַלְכְּכֶם.

(יג) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.

(יד) אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אלוקיכם.

(טו) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם.

(טז) גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם.

(יז) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה'. לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.

(יח) וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל.

(יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אלוקיך וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.

(כ) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם.

(כא) וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה.

(כב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.

(כג) גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.

(כד) אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם.

(כה) וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ.

ביאור מילים קשות בפרק

"וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם": ועכשיו, המלך כבר מנהיג אתכם, ולא ניתן להעבירו מהמלכות,

"אֶת מִי רַצּוֹתִי": את מי מכם שברתי. הכוונה לשבירת הגוף.

"וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר" - מיד מי מכם לקחתי כסף כדי לכפר על פשע שהוא עשה, האם לקחתי ממישהו מכם כסף כדי לכפר לו על חטא שהוא חטא בו במקום לשפוט אותו דין אמת?

"גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ": תפילתי לא תועיל לכם, כך שגם אתם וגם המלך שלכם תאבדו, תיכלו.

פירושים מעניינים של פרשנים

רד"ק בשם חז"ל: זקנה קפצה על שמואל, שהרי שמואל היה בסך הכל בן חמישים ושתיים שנה כשהוא מת, וה' גרם לזקנה לקפוץ עליו כדי שלא יאמרו עליו שהוא מת צעיר.

מלבי"ם: הכוונה היא ששמואל אמר שהוא לא לקח לעצמו דבר מקופת הציבור, וזאת יכול להעיד רק ה' שיודע גם את הנסתרות, ולכן ה' הוא המשמש לעד בדבר זה.

רש"י: הכוונה שה' מינה את משה ואהרון להיות השלוחים שלו להוציא את בני ישראל ממצרים.

מלבי"ם: שמואל אמר שבני ישראל היו יכולים לראות את השגחתו של ה' עליהם על ידי שמיד כשהם חטאו הוא העניש אותם ומיד כשהם חזרו בתשובה, הוקל להם.

רש"י: הוזכרו כאן שלושה מנהיגים שהיו קלי עולם (יפתח, שמשון וגדעון), יחד עם שלושה גדולי המנהיגים שהיו לעם ישראל: משה, אהרון ושמואל, כדי לומר שיפתח בדורו כשמואל בדורו.

מדרשים מעניינים ילקוט שמעוני

אמר ר' אבא בר כהנא: קשה הוא הגזל ששני גדולי עולם נצרכו להתווכח עליו משה ושמואל. משה אמר: 'לא חמור אחד מהם נשאתי'. ר' חנינא בר שילא ור' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: 'וכי מה הניח משה לקפחנים ולגנבים?! אלא אמר משה: בשעה שישראל מתנודדין ממסע למסע לא אמרתי לאחד מהם טול כלי זה בידך, טול כלי זה על חמורך, אלא נשאתי אני בעצמי ונטלתי וטענתי, כמה דאת אמר: 'ויקח משה את אשתו ואת בניו'.

אמר ר' יוחנן: גדול הדור בשעה שהולך לעשות צרכי צבור, ממי הוא צריך ליטול החמור לא משל ציבור?! ברם הכא: 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו''. שמואל אמר: 'הנני ענו בי וגו' ואשיב לכם'. אמר ר' יוסי: עשיר גדול היה שמואל, שאילו תבעו מידו ספוק בידו להחזיר.

"את שור מי לקחתי": שור שהייתי מקריב לקרבנותיהם ומבקש רחמים עליהם, וכל למשוח עליהם [מלך] משלי היה, שנאמר: 'עגלת בקר תקח בידך'. וכן הוא אומר: 'כי זבח היום לעם בבמה', לא נטלתי משלהם. ובשעה שהייתי חוזר ועושה דיניהם והולך וסובב עיירות ישראל, שנאמר: 'והלך מדי שנה בשנה דרך העולם בעלי דינין הולכים אצל הדיין', משה אמר: כי יהיה להם דבר בא אלי, ואני לא עשיתי כן, אלא אני טורח והולך אצלם.

"גם אנוכי חלילה לי": אמר ר' אבא בר חנינא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר: 'גם אנכי חלילה מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם'.