המלחמה שהסתיימה באסון: ביאור פרק ד' בספר שמואל א'

תקציר הפרק

פרק ד' בספר שמואל א' מספר על המלחמה של ישראל בפלישתים ועל מחיריה הכבדים. בחלק השני מופיע הדיווח לעלי וההשלכות.

המלחמה: ישראל יוצאים למלחמה בפלישתים. לאחר ארבעת אלפים מתים מהצד הישראלי, מציעים זקני ישראל: "נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ". הצטרפות הארון לכוחות הלוחמים מעוררת התרגשות במחנה ישראל ולחץ במחנה פלישתים: "אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה... הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר". זיכרונות העבר מפחידים, אבל העתיד הצפוי לפלישתים אם יפסידו בקרב - מפחיד לא פחות - "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם". ההתחזקות הפלשתית עובדת. הקרב מוכרע בתבוסה ישראלית גדולה: שלושים אלף חללים, בהם בני עלי, והמחיר הכבד ביותר הוא נפילתו של ארון ה' בשבי.

הדיווח לעלי: רץ מהמערכה מגיע לעלי שיושב בשילה ו"לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים". הוא מבשר לעלי את הבשורות הקשות בהדרגה: "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה". נפילת הארון בשבי שוברת את עלי; הוא נופל מכיסאו ומת. הבשורות המרות מגיעות גם לאשת פינחס ההרה. מהכאב - נולד הילד, שזוכה לשם המנציח את הרגע הקשה: "וַתִּקְרָא לַנַּעַר 'אִיכָבוֹד' לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ"

הפרק המלא

(א) וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק.

(ב) וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ.

(ג) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.

(ד) וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צבקות יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹוקים חָפְנִי וּפִינְחָס.

(ה) וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ.

(ו) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה.

(ז) וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹוקים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם.

(ח) אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹוקים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹוקים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר.

(ט) הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם.

(י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי.

(יא) וַאֲרוֹן אֱלֹוקים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס.

(יב) וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ.

(יג) וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יך [יַד] דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. 

(יד) וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי. 

(טו) וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת.

(טז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי.

(יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹוקים נִלְקָחָה.

(יח) וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה. 

(יט) וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ.

(כ) וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ.

(כא) וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹוקים  וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ.

(כב) וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ.

ביאור מילים קשות הפרק

"וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה" - אנשי המלחמה התפזרו לעמדות הקרב שלהם, והתחילו להילחם.

"וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל" - עם ישראל הוכה על ידי הפלשתים.

"וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" - כתוצאה מהנפילה, המפרקת (עצם שנמצאת בעורף) של עלי נשברה, והוא מת.

פירושים מעניינים של פרשנים

רד"ק: דבר שמואל אל ישראל היה לצאת למלחמה נגד פלשתים ולהינגף לפניהם, כיוון שזה היה רצון ה'.

מלבי"ם: בנ"י הריעו תרועה כאשר הארון בא למחנה משום שהם היו בטוחים שעכשיו הם יצליחו לנצח במלחמה כמו שהם הצליחו לנצח במלחמה כאשר הם נכנסו לארץ וארון הברית היה עימהם. אולם, בכניסה לארץ, בנ"י צוו שלא להריע עד הניצחון, עד נפילת חומת יריחו, ופה הפ הריעו עוד לפני כן.

רלב"ג: מכאן רואים את צדקותו של עלי, שחרדתו הייתה על ארון האלוקים ולא על בניו, למרות שהוא כבר התנבא עליהם שהם ימותו במלחמה.

מלבי"ם: אשת פנחס אמרה שהתורה כוללת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אם רק אחד מהם היה נלקח, היה אפשר להחזיר את התורה לישראל על ידי השני, אך עתה ששניהם נלקחו, גם הארון וגם חמיה, אבדה התורה לגמרי.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"וירץ איש בנימין מן המערכה" – "זה שאול. ר' לוי בר' סימון ורבנין. ר' לוי אמר: 'שישים מיל הלך שאול באותו היום, במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא'. ורבנין אמרין: 'ק"פ מיל. במערכה היה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות, וחטפן מיד גלית ובא'".

"וכלתו אשת פנחס הרה ללדת": "שלוש הן שנתקשו בלדתן ומתו: רחל ואשת פנחס, ומיכל בת שאול. רחל דכתיב: 'ותלד רחל ותקש בלדתה'. ואשת פנחס, דכתיב: 'וכלתו אשת פנחס הרה ללדת'. מיכל דכתיב: 'ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה', עד יום מותה לא היה לה ולד, ביום מותה היה לה ולד".

לפרקים קודמים

ה' מתגלה לשמואל לראשונה: ביאור פרק ג' בספר שמואל א'

שירת חנה המופלאה: ביאור פרק ב' בספר שמואל א'

תפילת חנה והולדתו הניסית של שמואל: ביאור פרק א' בספר שמואל א'