סיגד: יום של חיבור - לתורה, לארץ, לאחוות אחים ולברית עם הבורא

את הטור הפעם הייתי רוצה להקדיש לאחינו ואחיותינו בני העדה האתיופית, שהולכים לחגוג ביום חמישי הקרוב (כ"ט בחשון) את הסיגד. שמעתם על זה?

מדובר ביום מיוחד, שבו נהגו היהודים באתיופיה לציין את געגועיהם וכיסופיהם לארץ ישראל ולירושלים. וגם כיום הם מציינים יום זה, לזכור שעדין לא תוקן החטא שבגינו נחרב בית המקדש השני, שנאת-חינם, ואנו צריכים להדק את החיבור לתורה, לארץ, לאחוות אחים ולברית עם בוראנו, בציפייה לגאולה.

הרב אורי זוהר זצ"ל מסר פעם שיחת חיזוק לבני העדה האתיופית, שיחה שבה הוא לא הפסיק לשבח אותם: את מידת הענווה שלהם, את מסירות נפשם, את גבורתם. לפני שכתבתי את הטור הזה הקשבתי שוב להקלטת השיחה הזאת, והרגשתי שאנחנו, כחברה, עדין לא יודעים להוקיר מספיק את מורשת יהדות אתיופיה, ושעלינו ללמוד ממנה הרבה, מהבשורה והערכים האלו, שהם יסודות חשובים כל כך בעם ישראל.

"בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן"... עניין הכיסופים והכמיהה לארץ ישראל הוא רק דוגמא אחת. אני מרגיש על עצמי, דווקא בגלל שזכיתי להיוולד ולחיות בארץ ישראל, שאני לא מעריך את זה מספיק. זה כאילו מובן מאליו. אבל זה לא. ארץ ישראל היא לא "עוד" ארץ, היא מקום קדוש שהקב"ה בחר בו, ויש בו השראת שכינה מיוחדת, אווירה מחכים, יש בה נוחות יתרה לשומרי כשרות, אווירת השבת והחג, האכפתיות והדאגה זה לזה. מי שנמצא בחו"ל יותר מדי, מרגיש את זה מייד. אבותינו כספו והתגעגעו לארץ הקודש.

חג הסיגד מייצג בדיוק את זה, והמסורת הזאת צריכה לעורר השראה בכולנו, לזכור שאנחנו עדיין לא במקום הטבעי שלנו, וצריך לייחל ולהתפלל לזה, שנעמיק עוד את הקשר שלנו לארץ ולתורה. יהי רצון שנזכה.