את הנפש של הנער אי אפשר לקחת בכוח. תלמדו מאדם הראשון בגן עדן

בפרשתנו כתוב שהקב"ה רצה להכניס את אדם הראשון לגן עדן (בראשית ב', ט"ו): "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן". איך בדיוק ה' לקח אותו? מסביר רש"י: "לְקָחוֹ בִּדְבָרִים נָאִים וּפִתָּהוּ לִיכָּנֵס".

החת"ם-סופר בדרשותיו (דרוש ה') התקשה בדברי רש"י. רש"י תמיד מסביר פשט, ובפשטות, המילה "לקחת" תמיד מתפרשת באופן פיזי, לקחת ממש. אז למה רש"י מוציא את הפסוק מפשוטו, ומסביר שהכוונה לקחת בדיבורים מעצימים?

מתרץ החת"ם-סופר, שהאדם איננו הגוף העומד לפנינו, אלא עיקר האדם הוא נשמת חיים אשר בקרבו! אם התורה מתייחסת לגוף, היא מדגישה את זה, אבל אדם הוא לא רק הבשר, העור והעצמות, גוש עפר מן האדמה, אלא האדם הוא החלק הרוחני שבו, ואת זה אי אפשר לקחת בכוח. חייבים לגייס ולרתום אותו בחכמה, בדברי פיתוי וריצוי.

זה לקח חשוב כל כך בחינוך! לפעמים הרבה יותר יעיל ללכת בחינוך עם כלים מעולם הסמכות. לקחת בכוח. אבל ככל שנער מתבגר, זה כבר עובד פחות. פיזית, הוא נהיה כבד וחזק יותר, ונפשית, הוא נהיה דעתן יותר. הרש"ר הירש (בראשית ח', כ"ב) כותב שלא מדובר כאן בתקלה מקרית, אלא שזו בדיוק המהות של הגיל הזה, כמו שמורה השורש נ.ע.ר, שענינו לנענע ולהשליך מעליו... וזו גם המשמעות של "נעורים". "טבע הנער, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו מנער מעליו ופורק את העול, וזו מהותו ושמו" (עכ"ל הרש"ר הירש). מובן שאין המטרה לתת היתר גורף לנער להתנהג באופן בעייתי. תפקידנו לחנך באופן יעיל ומוצלח, לגרום לו לתפקד באופן מוצלח, לא רק כשהשוטר בסביבה, אלא באמת להטמיע את הערכים הטובים והנכונים. אבל זה מחייב אותנו, ההורים, לרכוש ארגז כלים רחב יותר, כדי להצליח למשוך את רצונו ולגייס אותו בחכמה. זה יותר מורכב, אבל זה הכרחי. "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כ"ד, ו').

לכן צריך להבין את הקשיים שלהם, ואצל כל אחד זה שונה: יש מתבגרים רגועים יותר, ויש כאלה אימפולסיביים יותר. אצל אחד חסר קצת "שמן ברקס", אצל אחד חסר "שמן מנוע" או "שמן הידראולי". יש הרבה צירופים של אותיות באנגלית היום, כל נשמה והמסע שלה, התיקון שלה, הניסיונות שלה. כל אחד צריך להתאמץ, כמובן, ככל יכולתו, ואין כאן רישיון לכתחילה להתנהגויות שליליות, אבל יש כאן כף זכות גדולה, לדעת שהם מוּנַעים על ידי מערכות רגשיות לא-מאוזנות, שסובלות מסערות הורמונליות קשות וממערכות בקרה שלא תמיד מסוגלות לשלוט עליהן כראוי, ועצם המוּדעוּת לכך כבר יוצרת אוירה רגועה ומקדמת יותר. כדי לגרום למסע הזה לעבור בשלום,  צריך נשימה עמוקה. יש להבין ולגלות חמלה סביב המעידות של הנערים. בסביבה מוגנת ואוהבת, מוקפים בדיבורים נאים של העצמה וכבוד, הם עוד יעברו את המסע הזה, יפתחו מוטיבציה פנימית, חיבור פנימי, ויעשו בחירות טובות בעתיד, בעזרת השם.