יהודה אייזיקוביץ

דחיקתה של העיתונאית אילה חסון מתאגיד השידור הציבורי אינה סוגיה אתית נקודתית, אלא עדות נוספת לאכיפה בררנית ולסתימת פיות שיטתית בתקשורת. בזמן ששדרנים שמשתלחים בימין ובחרדים נהנים מחסינות מלאה, קולות אחרים מורחקים מהמסך בהנחיית מנגנון המנותק מכל פיקוח ציבורי. הגיעה השעה לשים קץ למימון של גוף כושל הפועל בשירות מחנה פוליטי אחד

במשך חודשי מערכת הבחירות הלעיטו אותנו מהנדסי התודעה באולפנים בסקרים מוטים ובמנטרות מוסרניות. בליל הבחירות הבועה התפוצצה: "כלב השמירה של הדמוקרטיה" התגלה כשחקן פוליטי בשירות האג'נדה

מה גורם לגדולי ישראל לבטל את סדר יומם המחושב ולצאת למסע מפרך במרוץ נגד הזמן? התשובה לכך טמונה בהבנה שברגעים מסוימים, כל פעולה קטנה שלנו מקבלת משמעות כבירה עבור עתיד הדורות. מול מסירות נפש כזו, אין זכות קיום לאדישות או לשיקולים צדדיים

כאשר בתי כנסת מחוללים שוב ושוב וחנויות בבעלות יהודית נבזזות, זה כבר לא מקרה בודד – זהו דפוס. כמו בעבר, מי שיזהה את הסכנה בזמן עשוי לעשות את המעשה הנכון ולהינצל

גדלנו על התפיסה שבסוף הרעים תמיד נכשלים והטובים מנצחים, אך המציאות של השנים האחרונות טפחה על פנינו. מול סכנות קיומיות מבחוץ ואיומים על זהותנו ועתידנו מבפנים, הציבור שלנו ממשיך לשמור על אדישות תמוהה. הטור הזה בא להזכיר: יש בהחלט ממה לחשוש, והתיקון לא יגיע מעצמו

כשאשת תקשורת בולטת מודה לבורא עולם על שבת בלי טלפון, היא חושפת שלא בכוונה את הפצע העמוק ביותר של החילוניות הישראלית - ואת התקווה הכי גדולה שלה

הדיפלומטיה האירופאית הצבועה כלפי ישראל נחשפת ביתר שאת בתקופה אחרונה, במיוחד במדינות המובילות ביבשת. היא מלמדת אותנו, שההשתדלות הדיפלומטית חשובה אך לא מספקת, ושהפתרון לשנאת היהודים יגיע ממקום אחר

בעיצומו של יום הדין, כאשר כולנו ביקשנו זכויות על עם ישראל מול כל הצרות והצוררים, חגגו שונאי ישראל בוונציה את הקרנת הסרט שמשמיץ את עם ישראל ברמות שרק יהודים מסוגלים לייצר. מה מניע אנשים מעמנו להשקיע את מרצם כדי לעשות דברים נוראים כאלה?

בזה אחר זה עוזבים חברי יש עתיד את מפלגתם, באופן שמזכיר מנוסת עכברים מאונייה טובעת. על פי הסקרים, משיא של 24 חברי כנסת בקדנציה הנוכחית, יש עתיד צונחת למספרים חד-ספרתיים ומתקרבת לאחוז החסימה שמאיים על המשך קיומה

בשנתיים וחצי האחרונות, גיוס החרדים היה אחד הנושאים הבוערים בשיח התקשורתי ואחת ההבטחות המרכזיות של מפלגות האופוזיציה. אולם בשבועות האחרונים הנושא נעלם בהדרגה מקדמת הקמפיינים, ובתקשורת נשמעים לפתע קולות אחרים. מה גרם לשינוי הכיוון?

הוא בדה תארים, המציא השתתפות במרתונים וגייס מיליוני ליש"ט דמיוניים – אבל עבור מנהלי אוניברסיטת קיימברידג', הספיקה עובדה אחת כדי להפוך אותו לכוכב: צבע העור שלו

בכל פעם שהשמאל הקיצוני מפסיד בוויכוח, בכל פעם שהאמת יוצאת החוצה מערוץ שלא בשליטתו – נשלף הנשק האחרון שנשאר לו: לכנות את מי שבא לו לא טוב כתומך בדיקטטורות אפלות

שימת לב ואכפתיות: זה מה שנדרש כדי לחולל מהפכות של ממש, ולהשפיע על יהודים רחוקים מאוד לעשות את דרכם חזרה אל אביהם שבשמיים

הנוכחות היהודית הגדלה ביהודה ושומרון הפכה לעובדה דמוגרפית ברורה. היא משפיעה על החיים של כלל אזרחי ישראל, אך גם, ובעיקר, שומטת את הקרקע מתחת החזון המדומיין של המדינה הפלסטינית

סגן נשיא ארה"ב, ג'י די ואנס, תוקף באופן עקבי את ישראל ומציב את עצמו בבירור כלעומתי כלפיה. במקביל, מותו הפתאומי של הסנטור אוהד ישראל לינדזי גרהאם מלמד ששינויים בממשל האמריקאי ביחס לישראל יכולים להתרחש במפתיע, וזה בהחלט צריך לעורר דאגה

שופטי העליון והיועמ"שית בטוחים שהם ינווטו את המדינה לנצח, אך גל הפרישות המתקרב במערכת המשפט עומד לטלטל את המערכת. אם לא נתעורר ונביא לבחירת ממשלה אמונית שתמנה דמויות המחוברות לרוח העם – מסע הדריסה של רצון הבוחר יימשך בכוחות רעננים

ממשה רבנו ועד ה"מלכות של חסד": הסיפור המדהים על המורשת שעיצבה את פניה של אמריקה משחר ימיה

כיצד הפך מודל החסד היהודי למוצר ייצוא עולמי, ואיך זה נראה בשטח כשפועלים מהלב וללא חשבונות כלכליים?

הסכם הכניעה שחתמה ארה"ב עם איראן והשפל המדיני במעמדה הבינלאומי של ישראל מעוררים בצדק דאגה עמוקה. אך מי שרוכב כעת על גלי האהדה העולמית כנראה שכח את לקח ההיסטוריה ואת המנגנון הייחודי של העם היהודי

לפי דו"ח המכון למדיניות העם היהודי, רוב הציבור בישראל רואה במחלוקות הפנימיות את האיום המרכזי על המדינה. האם יש דרך להפיג את האיום הזה?