פתאום החרדים כבר לא מעניינים: כאשר המטרה האמיתית היא סילוק נתניהו, כל האופציות כשרות

בזמן שפוליטיקאים מנסים לשכנע אותנו במשך חודשים ארוכים שחוק גיוס כזה או אחר הוא צו שעה קיומי וגורלי לעתידה של המדינה, התקשורת עצמה – זו שהציפה והדהדה ללא הרף את סוגיית הגיוס כעניין אקוטי וראשון במעלה – החלה לפתע לשנות כיוון ולהביא לקדמת הבמה קולות ונתונים אחרים לגמרי.

פתאום מתברר כי המספרים והנתונים היבשים מציגים תמונה שונה משהוצגה לנו עד לא מכבר. נתונים דמוגרפיים, שחשפה העיתונאית מירב ארלוזורוב ב The Marker-, מראים כי מחזורי הגיוס של בוגרי תיכון בציבור הכללי נמצאים בזינוק אדיר: בעשור האחרון בלבד הם גדלו ב-22%, וב-2034 צפוי שיא של כמעט 50 אלף בנים בשנתון אחד – גידול דרמטי של 50% לעומת שנת השפל של 2012.

במקביל, מומחי ביטחון כמו ח"כ לשעבר עפר שלח ופרופ' יגיל לוי מבהירים כעת בפומבי את מה שהפוליטיקאים והתקשורת העדיפו להסתיר: צה"ל כלל לא צריך את החרדים כדי למלא את השורות בשטח. עם מחזורי גיוס ענקיים כאלה ושפע של כוח אדם עתידי, עודף חיילים רק יוביל לאבטלה סמויה בעלות של מיליארדים. כפי שמסכם זאת פרופ' לוי, הלחץ הציבורי סביב הגיוס אינו אלא "פוליטיקת זהויות" סמלית ומאבק על שוויון עקרוני – ללא תמיכה בנתונים היבשים של צורכי הצבא.

התפנית הזו אינה מוגבלת רק לפרשנים ולעיתונאים, אלא מחלחלת אל תוך צמרת האופוזיציה. אותם פוליטיקאים, שהציבו את חוק הגיוס בראש הקמפיינים שלהם, החלו בשבועות האחרונים להצניע את הנושא ולצנן אותו. יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, סיפק אמירה כנה במיוחד כשהודה כי שיח הגיוס נגוע בפופוליזם ושצה"ל כלל אינו מעוניין או מסוגל לקלוט אלפי חרדים, שכן מדובר בציבור "חסר מוטיבציה וחסר יכולת פיזית" שגיוסו אינו מעשי. לצד זאת, בהבנות שקטות שגובשו בין אביגדור ליברמן ליאיר לפיד הוחלט להתרכז מעתה בסוגיות אחרות – יוקר המחיה, מחדל השבעה באוקטובר, המשילות ומעמדה הבינלאומי של ישראל. נושא הגיוס נעלם ממוקדי הקמפיין.

שינוי הטרמינולוגיה של הפוליטיקאים והתקשורת אינו נובע מגילוי אקדמי חדש, אלא מחזרה למציאות שמשקף הציבור עצמו. סקר עדכני של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מציג את סדר העדיפויות האמיתי של הציבור הרחב: כאשר בוחנים את מכלול הנושאים המשוקלל, סוגיות כמו יוקר המחיה, הטיפול בפשיעה והרפורמה המשפטית דוחקות את נושא הגיוס לתחתית סדר העדיפויות. הציבור מבין היטב מה משפיע על חיי היום-יום שלו, ואינו נסחף עוד אחרי ספינים תקשורתיים.

ומכאן מתבהרת התמונה כולה: כל עוד נושא הגיוס נתפס ככלי היעיל ביותר להפעיל לחץ פוליטי על קואליציית נתניהו על מנת למוטט אותה, הוא הדהד במלוא עוצמתו כ"איום קיומי" על מדינת ישראל. אולם ברגע שבו התחדדה ההבנה הפוליטית כי ביום שאחרי הבחירות יהיה קשה – עד בלתי אפשרי – להחליף את נתניהו ולהרכיב ממשלה ללא החרדים, הכללים השתנו ברגע. פתאום הגיוס כבר לא אקוטי, פתאום הצבא לא באמת צריך את החרדים, ופתאום נושא הגיוס נעלם אל שולי השיח. הכל היה ונשאר משחק פוליטי.