25 דקות תהילה בוונציה: מה מביא את השמאל הקיצוני לספק חומר תעמולה לשונאי ישראל?

לפני כשנתיים וחצי, בתחילת מלחמת חרבות ברזל, פרסמו יובל אברהם ורחל שור, שני פעילים ישראלים מהשמאל הקיצוני, "תחקיר" הטוען כי רק מיעוט קטן מקרב ההרוגים הערבים ברצועת עזה הם מחבלי חמאס. הפרסום היה נטול ביסוס עובדתי, אך הדבר לא הפריע ל"גארדיאן" הבריטי לעוט על המציאה כמוצא שלל רב. זו הייתה הזדמנות פז להדביק לישראל את התווית של "רוצחי ילדים", ועוד לעשות זאת בהתבסס על עדותם של ישראלים.

משראו אותם פעילי שמאל קיצוני כי טוב, הם הפיקו לאחרונה את "נז"א", סרט באורך מלא, והסלימו בו את הטענה: לא די בכך שהישראלים הורגים ערבים בקלות דעת, אלא הם עושים זאת באופן מתוכנן.

גם במקרה הזה הטיעון מבוסס על "עדויות" אנונימיות חסרות משקל. אין שמות, אין מקומות ואין נתונים עובדתיים שניתן לאשר או להפריך. הכול מבוסס על שיחות עם צללים מטושטשים, שקשה אפילו לחשוד אם הם בכלל תוצרים של בינה מלאכותית. לכל אלה אין משמעות, כי ממילא לאיש אין צורך או מוטיבציה לברר את מהימנותו של סיפור שהקולקטיב האירופי משתוקק כל כך שיהיה נכון.

אם ה"תחקיר" הראשון התקבל בחוגי השמאל באירופה בקורת רוח, הרי שהפרסום השני עורר התלהבות של ממש. בתום הקרנת הסרט בפסטיבל וונציה, הגיב הקהל במחיאות כפיים נלהבות שנמשכו כ-25 דקות – שיא חסר תקדים מאז השנה שעברה, עת הקהל אנין הטעם הריע במשך דקות ארוכות לסרט אנטי-ישראלי אחר שהאשים את היהודים בהריגה מכוונת של ילדה ערבייה.

מחיאות הכפיים שנשמעו בוונציה, ופרס חבר השופטים בו זכה הסרט, היו סוג של אנחת רווחה קולקטיבית. סוף סוף אפשר לשנוא יהודים בנחת, בלי התנצלויות, ואפילו להרגיש טובים ומוסריים בשל כך. כמו בשנאת היהודים של ימי הביניים, שהתבססה על עלילות דם שקריות על רצח ילדים נוצרים, גם בגרסה העכשווית לא רק שמותר לשנוא את היהודי, אלא שהדבר אף רצוי ומעיד על השונא כאיש מעלה הנמצא בצד הנכון של המוסר.

איך הגיע צמד התועמלנים הישראלים לסייע לעוול הנורא הזה? ובכן, בשנים האחרונות נוצר פער עמוק בין השמאל הפרוגרסיבי העולמי לבין הגרסה המקומית שלו בישראל. השמאל הקיצוני בעולם קשר את גורלו לאסלאמיזם ולשנאת ישראל תהומית, אך למי שחיים בישראל וחוו על בשרם את זוועות הטרור האסלאמי, קשה יותר לבלוע את החיבור הזה. וכך מוצא השמאל הקיצוני דובר העברית את עצמו במשבר גובר ביחסיו עם השמאל הגלובלי.

עבור איש שמאל קיצוני ישראלי, שקבוצת ההתייחסות שלו היא האליטה האירופית הנאורה, המציאות הזאת מעוררת מצוקה של ממש. האירופי מביט בו בתיעוב, רואה בו קולוניאליסט בזוי, מפנה לו כתף קרה, מנדה אותו חברתית ומתייחס אליו בבוז. באמת לא נעים.

הפקת סרט, שנועד להחליש את ישראל ולסלול את הדרך לאמברגו צבאי וכלכלי עליה, היא המנחה שמביא איש השמאל הקיצוני לכמרי המולך הפרוגרסיבי, על מנת לשוב ולהתקבל למשפחת הנאורים. כך הוא מצמצם את הדיסוננס הקוגניטיבי ומרגיש שוב רצוי ואהוב בעיני השמאל העולמי.

הקהל בוונציה אמנם הריע ממושכות לפעילי השמאל הישראלים, אך ברשתות החברתיות הם ספגו גל התקפות ארסיות על כך שמדובר, אחרי הכול, ביהודים הזוכים בפרסים על חשבון הפלסטינים הנמקים בעזה. מסתבר שאויבי ישראל ישמחו לעשות בך שימוש נגד היהודים – אך דבר לא יועיל: בסוף תמיד יזכרו לך שאתה יהודי.