250 שנים לארה"ב: הסיפור היהודי שזור באומה האמריקאית

הכרזת העצמאות האמריקאית ב-4 ביולי 1776 קבעה רעיון מהפכני לתקופתה: "כל בני האדם נבראו שווים. הם ניחנו על ידי בוראם בזכויות מסוימות שאינן ניתנות לשלילה, ובהן החיים, החירות והחתירה אל האושר". הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, יישם תפיסה זו לפיה זכויות האזרח מגיעות מהבורא ואינן תלויות בחסדי השליט – ללא הבדל בין יהודי לשאינו יהודי. בשנת 1776 חיו ב-13 המושבות האמריקאיות כ-2,000 יהודים בלבד, אך היה זה רגע מכונן: בעוד שבאירופה הנאורה נותר היהודי בגדר "זר נסבל", באמריקה הוא היה רשאי לחוש כבעל הבית. ייחודיות זו הובילה לימים את הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל להגדיר את ארה"ב כ"מלכות של חסד".

הקשר המעשי בין וושינגטון לירושלים החל כ-70 שנה מאוחר יותר, בנסיבות יוצאות דופן. בקיץ 1844 נחת ביפו וורדר קרסון, חקלאי מפנסילבניה שהתבלט בזקנו העבות, כשהוא מניף דגל אמריקאי ענק ובידו יונה צחורה. קרסון עבר שינוי עמוק בעקבות מפגש עם יצחק ליסר, מנהיג הקהילה היהודית בפילדלפיה. הוא למד עברית, השתכנע כי קרוב היום בו יקבץ ה' את עמו לירושלים, וביקש לקדם את פניהם כנציג רשמי של ארצו.

בוושינגטון לא הבינו מדוע המדינה זקוקה לנציג בעיר נחשלת בפאתי האימפריה העות'מאנית. אך לאחר מסע שכנועים, השיג קרסון כתב אמנה חתום ממזכיר המדינה ג'ון קלהון. המינוי בוטל שמונה ימים לאחר מכן בשל מתנגדים שסימנו אותו כ"הרפתקן תימהוני", אך קרסון כבר יצא לדרך. הוא הרשים את המושל העות'מאני, פתח בהר ציון את הנציגות הקונסולרית האמריקאית הראשונה בארץ הקודש, והגן על יהודים מפני התעמרות השלטונות. בהמשך אף התגייר כהלכה, קיבל את השם בועז בן ישראל, והקים משפחה בירושלים.

פרשה זו מדגימה כיצד השפיעה המורשת היהודית על הרפובליקה האמריקאית משחר קיומה. עדות חזותית לכך ניתן למצוא בגבעת הקפיטול: באולם בית הנבחרים, במקום המרכזי ביותר מול דוכן הנואמים, משקיפה דמותו של משה רבנו. מתוך 23 תבליטי שיש, משה הוא היחיד המוצג חזיתית, כביטוי לחשיבותה של היהדות בהנחת היסודות לחוק ולמוסר של הציוויליזציה המערבית. דמותו עם לוחות הברית מופיעה גם בבית המשפט העליון של ארה"ב. בעבר הציעה ועדה בראשות בנימין פרנקלין שחותם המדינה הרשמי יציג את משה וקריעת ים סוף, תחת המוטו: "מרד בעריצים הוא ציות לאל".

ההיסטוריון מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב, מסביר כי האבות המייסדים היו צאצאי הפוריטנים – קבוצה דתית שפרשה מהכנסייה באנגליה וגילתה מחדש את התנ"ך היהודי. הפוריטנים תפסו את עצמם כ"עם ישראל חדש"; חציית האוקיינוס האטלנטי הייתה בעיניהם כחציית ים סוף, ואמריקה – הארץ המובטחת. המתיישבים הראשונים העניקו לילדיהם שמות עבריים, ובאוניברסיטאות הראשונות (הרווארד, ייל וקולומביה) חויבו הסטודנטים ללמוד עברית. זו גם הסיבה שבארה"ב ישנן מאות עיירות הנושאות שמות מקראיים כמו שילה, יריחו ובית לחם.

המייסדים שאבו מהתנ"ך גם את הרעיון המהפכני שאין חירות ללא חוק ומשפט, כפי שבא לידי ביטוי במעמד הר סיני – רעיון שלא היה קיים בפורמט זה בתרבויות יוון ורומא. רוח זו המשיכה ללוות את מנהיגי האומה, בהם הנשיא אברהם לינקולן, שהרבה להשתמש בדימויים מקראיים, הפגין ידידות רבה ליהודים ואף שאף לבקר בירושלים.

ההיסטוריה המשותפת ידעה גם מורכבויות וכאב. במאה הקודמת, תחת אווירת הבדלנות האמריקאית, נסגרו השערים בפני הגירה יהודית. הם לא נפתחו גם לנוכח הסכנה הנאצית, ואף לא בתום מלחמת העולם השנייה עבור שארית הפליטה. עם זאת, בשנת 1948, בניגוד לעמדת מחלקת המדינה, הכיר הנשיא הארי טרומן במדינת ישראל 13 דקות בלבד לאחר הכרזת מגילת העצמאות על ידי דוד בן-גוריון. הקשר העמוק, המבוסס על הערכה לתנ"ך, נשמר עד היום. ארה"ב מוסיפה להיות מלכות של חסד עבור העם היהודי.