לפני שיישפך דם: איך מפרקים את פצצת הזמן החברתית?

55% מהציבור בישראל רואים את הקיטוב הפנימי כאיום המרכזי על המדינה. לצורך השוואה, רק 23% מהישראלים חוששים יותר מפצצת הגרעין האיראנית, בעוד 18% חוששים מהסכסוך עם הפלסטינים. כך עולה מהדו"ח השנתי על מצב החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI).

עוד עולה מהנתונים, כי שישה מתוך עשרה ישראלים סבורים שקיימת סכנה ממשית לשפיכות דמים בתוך המדינה – נתון שמעצים את תחושת החרדה והדאגה בקרב הציבור.

כשסוקרים את השנים האחרונות, נראה שרגעי השפל במתח החברתי בישראל נרשמו סביב הרפורמה המשפטית שהממשלה קידמה. באותם חודשים סוערים נערכו הפגנות ענק מדי שבוע, שלטים ארסיים התנוססו בראש חוצות ונתיבי איילון נחסמו לסירוגין. השיח באולפנים החריף, וקווים אדומים נחצו כאשר קבוצות מאורגנות נקטו באלימות כלפי כל מי שלא בא להן טוב בעיניים. נדמה היה שלא צריך לקרות עוד הרבה כדי שחלילה דם יישפך.

דווקא אז, בתקופה בה השנאה איימה להטביע את המדינה, גיליתי שיש דרך לצנן את הרגשות הסוערים ולהפיג את המתח המאיים. באותם ימים הוזמנתי לסדרה של מפגשים, בהם השתתפו כחמישים איש שייצגו את גווני החברה היהודית בישראל. היו שם חילונים, דתיים וחרדים, אנשי ימין ושמאל, כאשר מטרת המפגשים הייתה לייצר שיח פתוח וללמוד כיצד להתנהל בתוך מחלוקות ציבוריות קשות. את התהליך ליוותה הפסיכולוגית יעל דורון.

העיתונאי קובי אריאלי, שהנחה את המפגשים, סיפר בפתח המפגש הראשון כי כמה שנים קודם לכן הוא כתב טור עיתונאי מושחז במיוחד נגד דמות מוכרת מהעולם הפוליטי. "לא הכרתי באופן אישי את האיש עליו כתבתי, אבל האופן שבו הוא התנהל כל כך קומם אותי, שהרגשתי חובה לכתוב עליו. יום לפני ששלחתי את הטור למערכת, פגשתי באופן לא מתוכנן את מושא הטור שלי. שוחחנו כמה דקות, ומצאתי שהוא אדם נחמד הרבה יותר ממה שחשבתי. לאחר השיחה הזאת שיניתי את דעתי והחלטתי לגנוז את הטור. למדתי מזה שכאשר אנחנו נפגשים עם אנשים שנמצאים בצד המנוגד לנו ומשוחחים עמם, אם נרצה ואם לאו, כבר לא נחוש את אותם רגשות שליליים שחשנו קודם".

וכך נפתח המפגש הראשון. המשתתפים, שהגיעו טעונים וכועסים, החלו להטיח האשמות הדדיות, והטונים נסקו לגבהים. במפגש השני הופרדו המשתתפים לקבוצות קטנות ושוחחו ביניהם, והקולות כבר היו רגועים בהרבה. במפגש השלישי כבר החלו להיראות חיוכים פה ושם, והאווירה הפכה לרגועה ונינוחה. ממפגש למפגש התקלפו שכבות של רגשות שליליים, עד שהגענו לליבת הוויכוח והדיון הפך לענייני והגיוני. חשוב להדגיש: זה לא שכולם השתכנעו פתאום בצדקת טענותיו של מי מהצדדים, ממש לא. אך עצם המפגש והשיחה המשותפת יצרו את התנאים שהובילו, בסופו של דבר, לדיון מתורבת ורגוע.

חשוב לומר עוד משהו: ויכוח הוא דבר חיובי. בכל בית מדרש תפגשו אנשים שמתווכחים בלהט בסוגיות תורניות - כך מלבנים ומחדדים את הדעות השונות, ולבסוף מגיעים להבנה טובה של החומר הנלמד. גם בסוגיות שעל סדר היום הציבורי, ראוי ורצוי להתווכח וללבן את הנושאים. זה יביא אותנו להבנה טובה יותר איש את רעהו ולהסקת מסקנות נכונות יותר. אך כדי שזה יקרה, עלינו קודם כל פשוט להיפגש ולשוחח - וזהו הצעד הראשון לאיחוי הקרעים.