בפעם המי יודע כמה: תאגיד השידור הציבורי נגד הציבור

השבוע חזינו בפרק נוסף במסכת סתימת הפיות והצביעות של תאגיד השידור הציבורי. השתלשלות העניינים שהובילה לדחיקתה של העיתונאית אילה חסון אל מחוץ לתאגיד התחילה בריאיון שבו התבטאה בסגנון מזלזל על מעמדן הנחות של נשים בדואיות. אף שאין חולק על כך שמעמדן רחוק מלהיות מזהיר, חסון הבינה שטעתה בסגנונה והתנצלה. ועדת האתיקה הרשמית של התאגיד הסתפקה בהתנצלות זו, אלא שמישהו בהנהלת הערוץ סירב להסתפק בכך, ותבע ממנה להקריא בשידור נוסח מוכתב המייחס לדבריה משמעויות שלא נאמרו. משסירבה חסון להשפלה ולסילוף דבריה – הראו לה את הדרך החוצה.

האם מדובר בסטנדרט אתי נוקשה, המתנהל בשוויוניות כלפי כל עובדי התאגיד? כמובן שלא. אותן אוזניים אנינות בתאגיד אינן מוטרדות כהוא זה כאשר שדרנים בכירים משתלחים השכם והערב בציבור החרדי, במתיישבים ביהודה ושומרון ובמצביעי ימין.

קחו למשל את מגיש הבוקר הוותיק אריה גולן, שתקף בשידור את השר בצלאל סמוטריץ' ותהה בבוטות: "אם הנטבחים היו מתנחלים מיהודה ושומרון – גם אז היית מגמד את הטבח?". או את המגיש רוני קובן, שבמהלך דיון ברשת ב' על מחאות החרדים קרא בשידור חי: "תכניסו איזה חרדי שנחבוט בו ביחד". אמירות מקוממות, מפלגות ואלימות אלו עברו ללא שום סנקציה משמעותית או דרישה להתנצלות מוכתבת כתנאי להמשך שידור.

לא מדובר רק בהם. בעצם ימי המלחמה, כתב התחקירים של התאגיד, אבי עמית, קבע כי חבריו של השר שלמה קרעי מקדמים "תוכנית סדורה שבשמה יקריבו את חיילינו ויפקירו את חטופיו" – ולא נדרש להתנצל. במקרה מקומם אחר, מגיש ברדיו "מכאן" בערבית סירב לקרוא למבצעי הפיגוע הרצחני באלעד "טרוריסטים"; הנהלת הרדיו הערבית אף הציעה לרכך את הניסוח ל"מבצעי הפעולה" – ואיש לא ננזף.

גם כשעיתונאי מוערך כקלמן ליבסקינד העז למתוח ביקורת על החד-גוניות באולפנים בנושא עסקת החטופים, מיהרה ועדת האתיקה לאסור עליו לבקר את התאגיד עצמו. כך נוצר מצב, שבו לתאגיד מותר למתוח ביקורת על כל גורם – אבל אותו, את הגוף הממשלתי שממומן במאות מיליוני שקלים בשנה מתקציב המדינה, אסור לבקר. האווירה הזו השתיקה אפילו קולות פנימיים; כפי שהודתה עיתונאית כאן 11, שלי טפיירו: "התאגיד הוא מקור הפרנסה שלי... הלוואי ויכולתי לדבר".

איך הגענו למצב, שבו לציבור ולנבחריו אין יכולת להשפיע על המתרחש בתאגיד? את התשובה מספק כצפוי בג"ץ. שורת החלטות שיפוטיות – בהן צווי ביניים של השופטים יצחק עמית ונעם סולברג בסוגיית מינוי יו"ר ועדת האיתור של התאגיד – נישלו בפועל את נבחרי הציבור מכל התערבות בהרכב הוועדה המנהלת את התאגיד. השליטה הופקדה כמעט לחלוטין בידי הייעוץ המשפטי והמערכת המשפטית, והתוצאה היא גוף הפועל ברוח פוליטית חד-צדדית ומנטרל כל מי שמייצג דעה מנוגדת.

את התאגיד היה צריך לסגור מזמן. זהו גוף שעולה לנו כסף רב, כשבתמורה הוא מספק רייטינג עלוב מול גופי תקשורת מסחריים שעוקפים אותו בפער ענק. אבל אם כל ייעודו של התאגיד הוא לשמש כשופר של מחנה אחד – שיתכבד אותו מחנה ויממן אותו מכיסו.