מלכודת הגזע והזהות: פרשת הפרופסור מקיימברידג' חושפת את האקדמיה הפרוגרסיבית במערומיה

אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית היא אחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם. המוסד היוקרתי גובה מהסטודנטים שלו שכר לימוד אסטרונומי. תמורת סכום השקול למחירה של דירה במרכז לונדון. הצעירים המגיעים אליו מצפים לשאוב ממעיינות הידע במקום שבו לימדו אייזיק ניוטון וסטיבן הוקינג, ובעיקר לזכות בהכשרה לחשיבה ביקורתית ומדעית מהמעלה הראשונה. אלא שבשנים האחרונות מסתבר שלמבחן הבסיסי ביותר, של ספקנות אקדמית, המוסד בן שמונה מאות השנים לא טרח להתייצב.

הכירו את ג'ייסון ארדיי. בגיל 37 הוא נכנס להיסטוריה כפרופסור השחור הצעיר ביותר בתולדות קיימברידג'. הביוגרפיה שלו נראית כמו תסריט הוליוודי גדוש בהנדסה תודעתית: עילוי משיכון עוני, שעד גיל 11 לא דיבר ועד גיל 18 לא ידע קרוא וכתוב; גבר על גידול מוחי שמחק את זיכרונו; רץ 30 מרתונים ב-35 ימים, אחד מהם עם רגל מגובסת בעקבות התקף אפילפסיה; גייס מיליונים לצדקה תחת הסכם סודיות אפוף מסתורין; והתהדר בתארים ובהישגים אקדמיים, שהתבררו כבעייתיים או כבלתי ניתנים לאימות.

כל אחד עם מעט שכל ישר היה מזהה ממרחק, שדף קורות החיים של ארדיי מורכב מפנטזיות ובדותות. אבל מה שבולט מיד לכל אדם שפוי, נעלם לחלוטין מעיניהם של הבכירים היושבים במגדל השן האקדמי. הפרופסורים הדגולים עטו על הבדאי הסדרתי כמוצאי שלל רב, והכתירו אותו כ"טוב בעולם בתחומו". הוצאת ספרים יוקרתית אף שילמה לו מקדמה של 1.4 מיליון ליש"ט על ספר זיכרונותיו.

איך קרה שמנהלי מוסד, המעלה על נס חשיבה ספקנית, נפלו בפח? התשובה מביכה בפשטותה: צבע עורו של ארדיי.

כדי להבין זאת, צריך להכיר את "דת" ה-DEI (גיוון, שוויוניות והכלה) – נדבך מרכזי בתנועת ה"ווק" (Woke או "נעורות"), השואפת לעורר מודעות פוליטית חברתית חדשה שתחליף את תפיסות העולם המיושנות. מדובר באידיאולוגיה שמקדמת טשטוש של זהויות, עד כדי טענות לפיהן אין הבדל בין גברים לנשים, ואף לא בין בני אדם לבעלי חיים. כחלק מתודעה חדשה זו, האקדמיה במערב אימצה מדיניות של "העדפה מתקנת" גורפת עבור קבוצות מיעוט, ובכך המירה את המצוינות המדעית בפוליטיקה של זהויות. כך הפך ארדיי לקישוט הייצוגי המושלם בסגל הבכיר של קיימברידג'. התחומים שבהם "התמחה" – תאוריית הגזע הביקורתית, קולוניאליזם ומחקרי אי-שוויון – ממילא טשטשו מזמן את הגבול שבין פלפולים חסרי שחר למחקר מדעי אמיתי, כך שלכל הצדדים היה נוח עם ההצגה הזאת.

העסקה הייתה ברורה: ארדיי סיפק לקיימברידג' את התחושה המוסרית המענגת של "הכלה וגיוון". הממסד בתמורה עצם עיניים מול שיעורים שהמרצה לא טרח להגיע אליהם, ציונים אקראיים שחילק לסטודנטים והעתקות ממחקרים של אחרים. כשאקדמאים העזו להעלות תהיות, ארדיי שלף מיד את קלף ה"גזענות". כשעיתונאי חוקר הציג שאלות נוקבות, המשטרה הבריטית הוזעקה כדי להזהיר אותו שלא להציק ל"נער הפלא". קיימברידג' אפילו הגדירה את החשיפות נגדו כ"קמפיין נתעב שנובע מקנאה", וכעשרת אלפים אקדמאים, חברי פרלמנט ולורדים חתמו על עצומה להגנתו.

אפילו כשהתרמית קרסה לבסוף וקלונו של הפרופסור המזויף נחשף לכל, הבועה סירבה להתפכח. מכתב ההתפטרות של ארדיי נכתב, ככל הנראה, על ידי בינה מלאכותית. סופו הטרגי של האיש, שנמצא לפני כשבוע וחצי מת בביתו, הדגיש את המציאות האמיתית: ארדיי לא היה הבעיה, הוא היה התסמין. מערכת רקובה וצינית ניצלה אדם לא יציב כדי להרגיש טוב עם עצמה, והזינה את מגדל הקלפים שלו עד שקרס.

פרשת ארדיי היא תזכורת מצוינת לכך שאין שום סיבה להתרגש כשעשרות פרופסורים חותמים על ניירות עמדה יומרניים. כשמוסד כמו קיימברידג' מוכן לקבל פנטזיות מנותקות מהמציאות רק משום שהן מתאימות לאג'נדה שלו – זו עדות מובהקת למה שכבר הפך לסוד גלוי: האקדמיה הפרוגרסיבית היא כבר מזמן לא סמכות מוסרית או מדעית – היא פשוט בדיחה של עצמה.