הידברות לנוער

למה להיות ילד זה דבר יעיל ונכון לעבודת ה', מה זה בכלל ילד ואיך נוכל לחזור להיות ילדים אחרי שכבר בגרנו?

מי אמר בכלל שנקום מחר בבוקר? אנחנו עושים תוכניות לעוד כמה ימים, חודשים, שנים, כאילו יש לנו צ'ק פתוח על חשבון הקב"ה

בלי הביטחון בה', "להתבגר" יכולה להפוך להיות משימה משעממת,מכעיסה ואפילו מייאשת וזה לא חייב להיות ככה, כל עוד נאמין שה' איתנו גם בתקופה שכולם מכנים אותה "טיפש עשרה"

למה הקב"ה לא אומר לנו, פשוט וקל, מה הבעיה, כדי שנוכל לפתור אותה? האם הקב"ה זקוק למילים כדי להעביר לנו מסרים?

מה ההבדל בין עצבות לבין לב שבור? למה לא כדאי להיות עצובים, ואיך אפשר להפוך את העצב ללב שבור ומאמין?

מה גורם לנער בכיתה ט' להתחיל לחלק עלוני שבת לחבריו לתיכון החילוני? ואיך אישה חולה המאושפזת בבית החולים קשורה לסיפור? נועם דהן, תלמיד כיתה י"ב בתיכון באזור הגליל העליון, במכתב מרגש

הייאוש הוא למעשה הסיבה הקטנה שמונעת מאיתנו להגיע ליעד שלנו בהמשך הדרך, לדבר המיוחל שאנחנו רוצים, והכי גרוע – הוא גורם לנו לחשוב שאנחנו לגמרי לבד בזה

היצר הרע יעשה הכל כדי לאכל ולנפץ את התדמית הטהורה של נשמתנו הטהורה ושל זה שמאיים לקחת לו את הרייטינג – היצר הטוב

להתרגש, להיפתח, לא לחסוך במילים ולהשתמש בדיבור וגם בכתיבה – כל הדרכים ליצור תפילה אישית משלנו, מעומק הלב

להבדיל מן הגויים, ששמים על עצמם מסכות של פחד ואימה, אנחנו נדרשים לשים על עצמנו מסכות שמחות ומצחיקות, כאלה שישברו כל מסך של עצב ושל דיכאון, כי מי יראה משהו מצחיק ולא יצחק פתאום?

כך נביע את הרגשות, את התחושות ואת הבקשות שלנו בתפילה אישית מכל הלב

חני מנסה לאחות את השברים – בבית, עם הבת, ובבית החולים, עם הנערה מחדר 117

פני לוהטות. מעי מאיימים לעכל את נפשי. לוגמת מהתה החמים ומביטה בה כשהיא מרימה את השפופרת למזכירות הראשית, דורשת שימצאו לי מחליפה הער

האם אנחנו חייבים לוותר על הכישרון המיוחד שמלווה אותנו בחיים, בעקבות ההתחזקות? ממש לא

"איך היה בעבודה היום?". אמא, רעייה, אחות, ועדיין זוכרת שיש עוד מישהו, שדרכו השפע מהבורא יורד אל ביתנו. "בסדר, כרגיל, כמעט", הוא נאנח

משהו קורה לשבי בזמן האחרון. אני מתלבטת אם זה בעקבות הלחץ הלימודי בסמינר, או סתם חכמות של גיל ההתבגרות

סיפור חדש בהמשכים. והפעם: חני מספרת על רחל-רחל'ה, הנערה המסקרנת שהגיעה למחלקה

מיהו בכלל רב? ולמה אנחנו צריכים אותו? ונניח שאנחנו צריכים אותו – איך אפשר לבחור רב, ואיך יודעים מיהו הרב שמתאים לנו?

באמת? אם רבי עקיבא, שלמד קרוא וכתוב בכיתה א' בגיל 40, הגיע לדרגה כה גבוהה כשל אחד מעשרת השבטים, קל וחומר אנחנו, שמקדימים את רבי עקיבא בכ-20 שנה

סיפור חדש בהמשכים. והפעם: חני מספרת על חוויותיה במשמרת הלילה במחלקת הילדים של בית החולים

שבת היא לא עונש לבעלי תשובה, היא אתגר במתנה, לדעת להתמודד עם קשיי החיים ועם עבודת מידות שאין דומה לה

"וואי, איזה מצחיק, אחרי השיעור המורה לא שמה לב למדרגה ונפלה כל הדרך למטה, נו (פונים אליך), אתה היית הכי קרוב אליה, ספר איך זה היה נראה!". מה עושים עכשיו?!

עשינו שינוי, ולא תמיד אנשים לוקחים את זה בקלות. חלקם מקנאים וחלקם מרגישים ריחוק פתאום. מה אנחנו צריכים להגיב על האמירות כלפינו, ואיך נדע מי החברים שלנו באמת?

בני ובנות נוער מוזמנים לשלוח אלינו חומרים למדור החדש. בואו להיות חלק מהידברות!

נערים ונערות נופלים מזה כמו זבובים, המשפחה מנסה להסתיר את זה, הצער והביזיון קשים מנשוא. הפתרון של הרב יואל ראטה, שהוכיח את עצמו, לגמילה משימוש בסמים

לרובנו זה קרה וכנראה עוד יקרה במקרים דומים. למה הילד בוכה? כי הוא לא קיבל את מה שהוא כל כך רצה, הוא לא קיבל את הדבר הנוצץ הזה שהיה לו בעיניים והקסים אותו כל כך. וכך גם אנחנו. כולנו פעם הסתכלנו על משהו, ואמרנו לעצמנו "את זה אני רוצה". וכשלא הצלחנו להשיג אותו, הרגשנו הכי גרוע בעולם, כי לא השגנו את זה, וזה בכלל לא משנה מה יש לנו מסביב. וכאן בדיוק הבעיה: כאשר אנחנו לא רואים מה יש לנו מסביב

"את תהי רווקה עד גיל די מתקדם" אמרה המאמא בקול קר. "משהו כמו 35-37". אורנית ישבה בשקט, לא מעיזה לפצות את פיה מפחד. מיהי, בחורה בת 17, שתפריע ל'מאמא'?

שאל את הרב: מדור מיוחד לנוער

מכירים את זה שאתם מתיישבים מול מסך הטלוויזיה או המחשב או הסמארטפון שלכם, וכשאתם מרימים את הראש אתם מגלים שעבר זמן, הרבה זמן? זוכרים את ההרגשה הזאת? הפספוס, הדכדוך? בשפה קצת יותר מקצועית, אני חושבת שקוראים לזה ריקנות

כל השנה חיכינו לו, והנה הוא הגיע. רגע לפני החופש הגדול, טיפים שיעזרו לכם לשמור על עצמכם, מבפנים ומבחוץ