הידברות לנוער

בית גדול בערבה, פרק 6 – שברים

חני מנסה לאחות את השברים – בבית, עם הבת, ובבית החולים, עם הנערה מחדר 117

| כ"ח שבט התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

אברהם לא חזר מהעבודה, למרות שהשעה שמונה כבר חלפה מזמן. נזכרת שאמר לי הבוקר משהו על יועץ מקצועי, ונפשי העייפה הסכימה לתלות בו תקוות.

גב' פלסון, שבמחשב שלה נמצאו סיכומים שאינם מתאימים לדיווחים, הושעתה אחר כבוד לכמה ימים, בתקווה שבינתיים יתבררו העובדות.

הערב אני אמורה להשלים את משמרת הלילה שביטלתי בתחילת השבוע. הדגים שמבעבעים בסיר, העוף המושרה במרינדה והסלטים המטוגנים מצליחים להכניס קורטוב של שמחה לליבי. מחר יום שישי, איזה עונג צרוף!

עוברת בין החדרים, כולם ישנים היטב. רק שבי רכונה על דף מלא שורות צפופות. עט כחול בידיה.

"מה נשמע שבי, לומדת?".

"לא, סתם, כותבת לעצמי".

סוקרת את החדר. הבנות מקפידות על הסדר, ונחמד לי לצאת לעבודה עם תמונה כזו בעיניים.

"נהדר שאת מקפידה שיהיה פה נעים", אני מנסה לעניין אותה בשיחה.

"גם חיהל'ה ואסתי מסודרות מאד", היא מרימה אלי את ראשה, ממתינה למשהו.   

 אני מחייכת. מחכה שתמשיך.

"הלוואי שהייתי מסודרת כמותכן", מחליטה לפתח את השיחה שהופכת נעימה.

"טוב, את סופרמנית, אמא, אל תגזימי. לנו יש יותר זמן, להתעכב על דיוקים...".

"עדין, אני חושבת שסדר מופתי זו יצירת אומנות".

"גם להיות אחות רחמנייה, אמא בכל החזיתות, ומתעניינת בכל יצור בבית, זו יצירת אומנות".

אני קבלת את המחמאה בשמחה. גם אם היא קצת "תשלום" למשהו אחר.

"טוב, שביל'ה, אני יוצאת לעבודה. אבא אמור להגיע בשעה הקרובה. תהי בקשר".

"בהצלחה, אמא, להתראות", היא חוזרת אל הדף, הופכת אותו לצידו השני.

לפני יציאתי מהבית אני נכנסת למטבח, מכבה את האש, מכניסה את הסלטים שהצטננו למקרר, וכותבת פתק לאברהם. "להכניס את הסיר למקרר – לא רותח".

אני נועלת את הבית ופונה אל הרכב. השעה עדיין לא עשרים דקות לעשר, השעה בה אני יוצאת כדי שאגיע למחלקה בזמן. השיקול היחיד לצאת קודם היה מהעדפה להתענג על הזיכרון האחרון שנותר בפי, מתוק כל כך ונעים: שבי שלי מצאה עניין לשוחח איתי. היא בגרה כל כך, הבחורה שלי, והשיחות איתה נעשו רחוקות טווך. קצרות כל כך, לא ממצות.

כל שיחה מלאת רגש חיובי, כמו זו, מזכירה לי ששבי עודנה הילדה שלי. הגדולה והמקסימה שלי, מרגע שנולדה.

"חני, את נראית מצוין היום, מה חדש? נורית ניגשת אלי, מלטפת את כתפי, מתבוננת בעיני בחיוך מלא שיני זהב. "את מזכירה לי לפעמים את הגננת אסתר", אני מתבדחת על חשבון הסימפתיה שלה.

"בעז"ה מקווים שיהיה בסדר", אני ממשיכה. "אברהם מתיעץ עם אנשי מקצוע, אני סומכת עליו שנצא מזה".

"יופי, ב"ה. אני שמחה לשמוע. עכשיו יש לנו בעיה אחרת!".

"בעיה-בעיה? מה קרה?".

"רחלה, מחדר 117".

"מה איתה?" השם שלה יותר ממקפיץ אותי, אבל פני מאופקות.

"הבוקר היא יצאה מניתוח בשבר, אבל יש חשש שיצטרכו ניתוח נוסף. הבחורה האומללה הזו, בצהריים התפוגגה מנת ההרדמה, והיא לא מפסיקה להתלונן על כאבים, המסכנה"...

"אלך אליה". שניה לפני כניסתי לחדר, אני מבינה שהתיק עדיין על כתפי. "רחלי, את ערה?", אני לוחשת, מסיתה את הווילון ליד מיטתה. "ככה" קלוש עונה לי. "לא מצליחה להירדם חזק. כואב לי נורא".

"אני מבינה שנתנו לך זריקת הרגעה מקומית", אני מעיינת בתיק שלה. המנה ניתנה לפני ארבע שעות. "את רוצה לשתות תה חם? אולי זה ירפה את הגוף ותירדמי טוב יותר".

אנא מציצה בפתח החדר. "חני, את כאן? יופי, אז אני עוברת הלאה...". אני מנופפת בידי, מאשרת לה להמשיך.

"כן, תודה. שלא יהיה כהה, אם לא אכפת לך", רחל מרימה את ראשה, מנסה להתיישב. מביטה על התיק שטרם הנחתי.

"לא, לא אכפת לי". החיוך שמלווה אותי מהבית קורן גם אליה. "מיד מגיעה".

"חני, אני רואה שלקחת אותה אישית", אנא עומדת לידי, קרוב לעמדת המים הרותחים. "מסכנה, בחורה אומללה. את לא מרגישה ככה?", אני לוחשת לה במענה.

"יש אנשים שבוחרים להיות אומללים, חני". זו דעתה של אנא. "אבל לא הייתי מתנגדת להקל מעליהם את הכאבים".

"גם אני". שומרת על המראה הסתמי, האובייקטיבי. "במיוחד אחרי ניתוח שלא הצליח אי אי אי"...

"מוקדם מדיי לחשוב ככה. ד"ר סבר עשה מעל ומעבר כדי לאחות את השברים הקשים. רקמות השריר שנקרעו סבוכות יותר לריפוי, אבל אולי הזמן יעשה את שלו".

"הלוואי". אני מתחילה לפסוע עם שתי כוסות תה. אחת לרחל, אחת לי.

עם נורית אשתה כוס נוספת אחרי שאעבור בין כל החדרים.

"קחי, מותק, זה חם", אני מגישה את הכוס הלבנה לידיה.

"תודה. זה מריח מתוק, ו... אני לא ממש מותק, אני כבר בת 17...".

"כמו הבת שלי". דמותה האצילית של שבי עולה מול עיני, רוכנת על הדף העמוס. שונה כל כך מרחל. "ועדיין, בגיל הזה אתן מותק. תהני מכל רגע של ילדות".

"עד כמה שאפשר ליהנות עם יד מלאה שברים"...

"הם עוד יחלימו. העיקר שלא תתני להם לשבור אותך".

"תאמיני לי, אני שבורה גם בלעדיהם". צחוק קטן ומשותף, צחוק הגורל.

שתיקה. אני מורידה את עיני לנעלי הקרוקס הסגולות שלי, אחר כך נושאת אותן אל החלון. לילה מלא כוכבים מציץ אלי, נעים, מאיים, מלמד.

שה' ישמור את כל הילדים שלנו. כמה הם יכולים לסחוב בלב? כמו מבוגרים בני מאה. וכמה אנחנו, ההורים, בכלל מודעים למה שעובר עליהם?!

הסיפור פורסם בעיתון "מרכז העניינים". 

הנקראים ביותר
הידברות שופס

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

65 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

בחסדך בטחתי - הרב יגאל כהן

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תניא לאנשים כמוך וכמוני

ספר קהלת עם פירוש 'נזר חכמה' של הרב זמיר כהן

חובות הלבבות עם פירוש כאיל תערוג - הרב אייל עמרמי

אמון - דקלה יוספסברג

לכל המוצרים