יעקב אבינו מלמד אותנו: אין ברכות זהות, אין אנשים זהים. לכל אחד יש מסלול משלו

יש רגע אחד בפרשת ויחי שתמיד מרגש מחדש. יעקב אבינו נמצא ברגעיו האחרונים. הוא מזמן את כל בניו שיעמדו סביבו ומתחיל לברך. הוא מבוגר, חולה ועייף, לכאורה היה אמור לברך את כולם יחד, ברכה משפחתית שכזאת. אבל לא. במקום "ברכה קבוצתית", הוא עובר אחד־אחד, מסתכל לכל "ילד" בעיניים, ומברך אותו ברכה מושקעת ושונה. לא בטוח שכל אחד קיבל את הברכה שרצה – אבל ברור שקיבל את הברכה שמתאימה לו אישית.

אנחנו חיים בעולם שבו קל מאוד להשוות בין אחד לשני: מי מצליח יותר בלימודים, מי כריזמטי יותר, מי נראה טוב יותר או מי מקבל יותר לייקים. לפעמים, בלי שאנחנו שמים לב, מתגנבת מחשבה: "הייתי רוצה להיות כמו...", או "הלוואי שהיה לי מה שיש ל...".

יעקב אבינו מלמד אותנו בדיוק הפוך: אין שתי ברכות זהות, ואין שני אנשים זהים. כל אחד מהאחים מקבל תזכורת לחוזקות שלו, ליכולות שלו, וגם הכוונה עדינה לתיקון המידות. לכל אחד – מסלול משלו, כוחות משלו וכמובן – ברכה שנועדה רק לו.

אולי יש לך חבר מבריק במתמטיקה, ואתה בכלל טיפוס של מילים. אולי אחותך סופר־חברותית, ואת שקטה ומופנמת יותר. ככל הנראה קשה לך בתחום מסוים, וקל לך מאוד בתחום אחר – זה בדיוק העניין. השם נותן לכל אחד "ברכה אישית", וגם אם לפעמים היא מסתתרת מאחורי קושי, זו עדיין ברכה. כל כישרון, כל חולשה, כל ניסיון – כולם בנויים בדיוק בשבילך.

קבלו ניסוי קטן לשבוע הקרוב: חפשו אצלכם ברכה אחת – כישרון אחד, יכולת אחת – שלא הערכתם עד היום. יש משהו שלא שמתם לב אליו? אולי יש בכם ברכה חדשה שרק מחכה להתגלות.