הידברות לנוער

בית גדול בערבה, פרק 5 – מערבולת

פני לוהטות. מעי מאיימים לעכל את נפשי. לוגמת מהתה החמים ומביטה בה כשהיא מרימה את השפופרת למזכירות הראשית, דורשת שימצאו לי מחליפה הער

| כ"א שבט התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

עיניה של נורית בוחנות אותי ברצינות בלתי אופיינית. אבל אני, שכבר מכירה אותה מעבר למסכות החיוכים והצחוק המתגלגל במסדרונות, מודעת גם לצד השקול יותר באופייה הנסתר.

מרימה את עיני ממסך המחשב שבעמדת האחיות ועיננו נפגשות. נורית לא מורידה אותן, לא מסתירה את העובדה שהיא ממוקדת בי כבר כמה שניות ארוכות.

מחייכת לה בקריצה קטנה וממשיכה לגלגל את העכבר. בודקת למי עוד צריך לתת מנת אנטיביוטיקה בשעה הקרובה. מסמנת "וי" ליד שמות המאושפזים הממתינים לתרופה ושולחת את הדף להדפסה, עוד רגע אעבור אתו בין החדרים.

"מה, חני?", נורית שואלת בלחישה, נכנסת לעמדה, נשענת על השולחן, מוטרדת ממני.

"שום דבר, אני נראית מוזר?".

"את חיוורת ומבולבלת. תשאלי איך אני יודעת?".

"איך את יודעת?".

"קודם, היית מקבלת נזיפה מלמעלה אם לא הייתי נכנסת אחרייך לחדר 105".

חדר 105? מה עשיתי שם בזמן האחרון? מדדתי לחץ דם לנער שביקש אקמול.

"השארת על המיטה של הנער את התיק הרפואי של רחל מחדר 117".

ידי נוברות בהיסטריה במסמכים ובאביזרים שמונחים על שולחני. התיק של רחל אכן לא נמצא ביניהם. תיקו הרפואי של ברגר, הנער שלו מדדתי את לחץ הדם, דווקא כן מונח פה.

"כנראה שהחלפתי בין התיקים", אני מניחה יד על מצחי, מודה לבוראי שנורית, היתה זו שמצאה את הטעות.  

"למה היית צריכה את התיק של רחל?".

"נורית, לא שאלת אותי מקודם למה אני מבולבלת?".

"את רוצה לענות לי?", היא מחייכת, מתעלמת מההתחמקות שלי.

"בגלל שזו את, אז כן. הייתי רוצה להתייעץ אתך", אני אוזרת אומץ. לוקחת את הדף שנפלט מהמדפסת ומתחילה בסיבוב בין החדרים.

"בינתיים תדאגי לחסוך זמן, שלא תהיה לנו עבודה בלתי מחושבת בשעה הקרובה". אני מייעצת לה מהצד החיצוני של הדלפק. היא מהנהנת בראשה, גבותיה מורמות בסקרנות.

דמותה של נורית נראית מרחוק ברגע בו שתי כוסות תה חם מונחות על השולחן. אני נוחתת לכסא האפור. נורית מסמנת לי בידה, הולכת להניח את הציוד בחדר הטיפולים וחוזרת לשבת לידי.

"הצצתי בחלון. קר בחוץ נורא עכשיו", היא מגבירה את חום המזגן. "מי שיגיע מבחוץ צריך להתחמם קצת", היא כורכת את ידיה סביב הכוס הרותחת.

"את לא חוששת מריבוי חיידקים?".

"הקור מלחיץ אותי יותר", היא מורידה את עיניה לכיוון הרצפה. נושמת עמוק. ממתינה.

"תשמעי", אני מתחילה מהר, רוצה לסיים מהר. "אני מבולבלת. אברהם חושש שהמשרד שלנו הסתבך בגלל עובדת שלא דיווחה נכון. כנראה בזדון...".

"אז היא האשמה העיקרית, חני! למה את נראית כמו רוח רפאים?!".

"נורית, את נאיבית, נשמה שלי. רשויות האכיפה לא יאשימו פקידה זוטרה, כאשר מעל הראש שלה יש מנהל פיקח ומכובד כמו אברהם. היא דג רקק. הם מחפשים את הלוויתנים!".

"אברהם לוויתן?".

"אברהם מנהל משרד רואי חשבון. אני פוחדת, נורית. מאתמול בערב אני לא בת-אדם. הצעתי לו הבוקר, שקודם כל יקרא לגברת החשודה לשיחה נוקבת, ואולי אפילו יפטר אותה במקום. אבל הוא טען שהחזקתה כעובדת במשרד תהיה יעילה יותר, כי אם תברח מהשטח, יהיה קשה יותר למצוא ראיות שמוכיחות את חפותו. מצד שני, להמשיך להעסיק אותה, גם לא משמש כראייה נחמדת מול הצד השני..."

"כבר קיבלתם הודעה על תביעה? ומותר לו לפטר אותה עד שלא הואשמה? תחשבי נורית. אל תהיו פזיזים".  

"נורית, אני לא יודעת, אבל עכשיו אני לא מצליחה לנשום מרוב לחץ. המחשבות מסחררות אותי. מתהפכת לי הבטן".

"אני מבקשת אחות מחליפה, או שאת מתאשפזת הרגע!".

"גם וגם", אני מחייכת שוב. פני לוהטות. מעי מאיימים לעכל את נפשי. לוגמת מהתה החמים ומביטה בה כשהיא מרימה את השפופרת למזכירות הראשית, דורשת שימצאו לי מחליפה הערב.

אני מצדי מסיימת את חצי המשקה החם, לוקחת את התיק ונכנסת לחדר הטיפולים, מתיישבת על המיטה, נשענת על גבה: "נורית, אקמול"...

נורית רצה אל החדר עם כוס מים, פותחת טבלית אופטלגין ומגישה לי. "חני, את חייבת לנשום עמוק. אף אחד עוד לא מת בגלל חובות כספיים. תתקשרי לבעלך! מרחוק הכל נורא יותר".

אני מחייגת לאברהם. הטלפון שלו מצלצל אך הוא בוחר לא לענות.

עוצמת את עיני ומתמכרת למערבולת שסוחפת אותי אחורה. שחורה, מעיקה.

בדמיוני רואה את עיניה של נורית מביטות בי בחשש. במציאות, אני שומעת את קולה מזעיק עזרה, תוך שהיא מנסה לעורר אותי מעילפון.

הסיפור פורסם בעיתון "מרכז העניינים". 

הנקראים ביותר
הידברות שופס

הרב זמיר כהן - מגילת אסתר

35לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - נזר כהן ב'

מרן בא בימים - הרב שטיינמן זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם 10 - חיים ולדר

התחושות שלי - חיים ולדר

זמן אפס - אליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

לכל המוצרים