כל התכנים של חני ליפשיץ

"זה משנה מאוד. כי בית לא נבנה מקירות. הוא נבנה מהרגע שבו מישהו מחליט להישאר עוד קצת". שתיקה. "רוצה לעזור לי להביא עוד כמה סלטים לשולחן?", שאלתי, כאילו סתם. משכן בלב קטמנדו

בהתחלה ההזדקקות שלה הייתה כמו פצע פתוח שצריך חבישה. אבל עכשיו היא התחילה להרגיש במקום שנוח לה להישאר בו. ואם אני אמשיך להסכים להכול? אני אעזור לה להאמין שאין לה כוח

אלפי חיה מושקא מהלכות היום בעולם. בכל נקודה על הגלובוס עומדת ילדה או נערה הנושאת את שמך בגאון. הן ההוכחה לכך שגם אם מתוך ענווה בחרת להגיף חלון, בקע האור הגדול שלך דרך החרך והציף את היקום כולו

יש בזה גם כאב, וגם הרבה מחשבות, וגם המון שאלות פתוחות שלא תמיד יש להן תשובה. אבל בינתיים? אנחנו כאן

זה האומץ להתקרב. זה להסכים לשבת באותו מרחב, עם מה שהיה ועם מה שעוד כואב. ובין הקירות של בית חב"ד בקטמנדו, שהיא קצת מצרים, דווקא רחוק כל כך מהבית – נולדת אחדות

תמר לימדה אותי שיעור גדול: לעזור באמת? זה לא תמיד לדעת. לא תמיד לתת תשובות. לפעמים, זה רק לתת למישהו את האומץ לומר לעצמו: מותר גם לי

בצינוק קפוא, בלי אוכל ובלי אור, קורה הבלתי אפשרי: אסיר אחד הופך מבצר של פחד למקום של שירה, דמעות ואור

משהו בעיניים שלו היה קצת מוכר, מוכר לי מהלב של כולנו. ושאלתי את החבר שלידו, כמעט בלחישה: "החבר שלך שלובש כתום… יהודי?"

הנה עוד פעם אחת מיני רבות, שמזכירה לה שלפתוח את הבית ולהיות זוג שליחים, רחוק ולבד כל כך – זה אומר שאתה מוכרח לבטל את עצמך משיקולים של זמן, רצון, וכוח

היא עדיין לא משערת לעצמה כרגע, שעה שזרועותיה הרועדות חובקות את ראשה שם בחושך, שהוויתור הנדיר והמיוחד הזה עוד ילך איתה לאורך כל הדרך. סיפורה של רחל אמנו

איתי ניסה למנוע ממנו: "עזוב, אל תערב את הדתיים האלה. נסתדר לבד", אבל יונתן ראה את הצבע שירד לו מהפנים, והתקשר בכל זאת

אני היחידה שמבקרת אותה, ובכל פעם שאני באה, היא מחכה לי כמו שמחכים לקרן שמש אחרי לילה ארוך. כי איכשהו, כבר שנים, החדשות עוברות אליה דרכי. היא שואבת ממני את פעימות החיים שבחוץ

"פתאום שמענו צעקות, וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות עם מקלות"

חייכתי לעצמי. זה בדיוק מה שאני עושה: מביאה לסורוג' חרוזים עם מילים, אותיות, חיים, כדי שהוא יוכל לשלב אותם בצמידים חדשים. כדי שמישהו אחר, בדיוק כמו יערה, יוכל למצוא את הסימן הזה

המילים שלה פגשו אותי כמו ברק. הרגשתי דמעות חמות בעיניים. איך כל הדאגה והמתח מתמסרים לרגע אחד של אמת

בכל פעם שמצאנו אותה. בין הסמטאות, במקומות אפלים, עם אנשים אפלים – היא בכתה. "תעזבי אותי כבר", היא התחננה, ונצמדה אלי עוד קצת

לפעמים, אחרי כל הנתינה הזאת, אחרי כל מה שאני עושה בשקט, אני פוגשת מציאות שלא דמיינתי. והיא לא תמיד קלה. המרחק בין אכזבה לגאולה

אני חושבת על משה. איך הוא עומד מן הצד, ורואה את ההנהגה עוברת למישהו אחר. ופתאום אני קולטת... גם אני חוויתי רגעים כאלה

יש כאלה שמתיישבים בפינה, כי זה הכי רחוק מהעיניים. ויש רגעים שבהם מספיק שמישהו יסתכל עליהם אפילו לכמה רגעים, כדי להזכיר להם:  אתה לא שקוף

העיניים שלה היו יבשות, אבל כל הגוף שלה דיבר שברון. כשהתיישבתי לידה, היא לחשה: "אני לא יודעת איפה מותר לי להיות עכשיו"