"תקראו לי רק הגברת שניאורסון מפרזידנט סטריט"

רבנית חיה מושקא יקרה שלי!

בדיוק היום, לפני 38 שנים, היה אותו יום שבו הלכת מאיתנו, בשקט אופייני לך כל כך.

קר מאוד היה אז.

תחת כובעי הצמר הגדולים החביאו האנשים דמעות חמות.

עננים אפורים וקודרים נקשרו זה בזה, כיסו את השמים בשחור, וחושך ירד על פני תהום.

הייתי צעירה בשנים,

אבל אני זוכרת כמו אתמול את האובדן.

הבשורה המרה פשטה כאש בשדה קוצים, ואת העצב הסמיך ניתן היה למשש באוויר.

אלפים רבים מאוהביך ומוקירי זכרך הגיעו במיוחד מכל רחבי העולם כדי לחלוק לך כבוד אחרון.

לו רק היית יכולה אז, רבנית, היית ודאי מחייכת אותו חיוך אצילי, נדה בתמיהה בראשך ושואלת את רבבות האנשים שנקבצו סביב ביתך: מדוע הטריחו עצמם? לשם מה?

"אולי כדאי היה ללכת ולגעת בעוד נשמה, לתת משלכם לעוד אדם באותן שעות?", היית מוסיפה בלחש.

עצמתי עיני בחוזקה אל מול המראות הקשים שהגיעו אלינו מאוחר יותר.

תמונות שבהן נראה הרבי שלי, האצילי, החזק והכל יכול, עצוב כל כך.

ראשו כפוף.

עיניו כבויות.

*

מסכת חייך, רבנית, שזורה פסים זהובים של חסד, קורטוב של עצב, נגיעות של שמחה, חוטים של אצילות, ומעל לכל עוצמה.

עוצמה חזקה ממילים.

כזו שאי אפשר לפספס.

די להביט בעיניך הטובות והממגנטות, ולחוש בה היטב.

פתחת לנו רק צוהר קטן אל חייך, אבל האור שבקע משם היה אור אין סוף.

כשנולדת, בעיירה הקטנה בבינוביטש, בשבת אביבית במיוחד, פיזזו קרני שמש עליזות על תקרת המבנה הקטן.

השלווה המיוחדת שבך עטפה יקום ובריאה.

כשסבא, האדמו"ר הרש"ב, הביט לראשונה בפניך המוארות, נמלאו חדרי לבו אושר רב. קול פנימי לחש לו אז שהנכדה הזו שלו ניחנה באופי מיוחד במינו. כמה הוא צדק.

אבא שלך, רבי יוסף יצחק, נהג לעמוד חרש חרש, שלא להפריע את מנוחתך, לצד העריסה הקטנה, ולהביט בך שעות ארוכות.

עם השנים, ככל שגדלת, ראה בך אבא שותפה פעילה לדרך.

הוא נהג להיוועץ בך בנושאים רבים ומגוונים.

לא ויתר על הזווית הייחודית שלך לדברים שקורים.

האזין בקשב רב לחוכמת החיים העצומה שנתברכת בה, למילים השקולות שלך, שנאמרו ברוגע ובנועם.

*

החיים לא תמיד האירו לך פנים, רבנית.

נערה צעירה היית כשמלחמה קשה השתוללה בחוץ.

לא נותרה לך כל ברירה.

נאלצת לקפל זיכרונות מתוקים ותקוות גדולות במזוודת עץ חורקת, ולברוח מליובאוויטש אל הלא נודע.

אז עוד לא ידעת כי אותה מזוודה תיפתח ותיסגר עוד פעמים רבות בפרק זמן קצר כל כך.

סתיו עצוב שרר בחוץ.

השמש לא נראתה ימים רבים.

עצים התנערו מן העלים שאך תמול שלשום אירחו להם לחברה.

ריח של פחד וצל של אימה ריחפו באוויר.

ברוסטוב, בבקתה הסדוקה והקרה אליה נמלטתם, חלה סבא.

בידייך העדינות כיסית אותו בשמיכת הצמר השחורה.

גופו נרעד עם כל נשימה, ולבך יצא אליו מדאגה.

בהסתלקותו, קשה היה לך להשלים עם חסרונו.

מבטו החם ועצותיו הנבונות חסרו לך מאוד.

האבל רדף אותך עוד ימים ארוכים.

קשה היה לך להינחם.

*

ללנינגרד הגעתם עם בוא האביב.

מהר מאוד קיבצת סביבך נשמות רעבות.

האכלת אותן בחוכמת לבך ובטוב פניך.

מעולם לא זלזלת באיש.

מעולם לא שפטת נפש.

מבטך היה חף ונקי.

*

כשאבא, האדמו"ר הריי"צ, נאלץ לגלות לקסטרמה, היה זה אך טבעי כי מבין כולם תהיי זו שתצעדי עמו במסירות ובדממה, כמו שרק את יודעת.

כמו תמיד, רבנית,

דיברת מעט, ועשית הרבה כל כך.

מלכה היית ביום כלולותייך, התחתנת עם הרבי.

המלך לצידך.

העם כולו עפר לרגליך.

יכולת בקלות להיות דמות ציבורית בולטת, עטופה בכבוד, מוקפת תהילה.

העולם היה מוכן לפרוש לך שטיחים אדומים.

אבל את בחרת אחרת.

ביקשת שיקראו לך פשוט

"הגברת שניאורסון מפרזידנט סטריט".

לא תארים.

לא ייחוס.

לא במה.

רק שליחות שקטה.

*

"אין לך ילדים? היכן הם הילדים שלך?", נשאלת בוקר אחד על ידי ילד רך בשנים.

"החסידים הם הילדים שלי", ענית לו בלי היסוס.

וכמה שאת רצית ילדים...

לבי יוצא אלייך.

צדקת!

כולנו הילדים שלך.

אלפי חיה מושקא מהלכות היום בעולם.

בכל נקודה על הגלובוס עומדת ילדה או נערה הנושאת את שמך בגאון.

הן ההוכחה לכך שגם אם מתוך ענווה בחרת להגיף חלון,

בקע האור הגדול שלך דרך החרך והציף את היקום כולו.

אני רוצה לספר לך שזכיתי, ואני משמשת כיום, יחד עם בעלי וילדינו, שליחה בנפאל.

אחד המקומות הנידחים והמופלאים בעולם.

התנאים במקום בו אנו חיים לא תמיד קלים.

ההתמודדות היום יומית, הניסיונות הקטנים והגדולים, הסיפורים בהם יש לטפל, וכוחות הנפש שיש לגייס על מנת לאמץ לחיק המשפחה עוד ועוד נשמות טובות הזקוקות בראש ובראשונה לחיבוק חם ומילה טובה.

אנשים הנכנסים ויוצאים את דלת ביתנו בכל שעות היממה, וכמה טוב שכך.

את מהווה עבורי דוגמה ומופת.

את ההשראה שלי.

את הכוח.

כי כשאני חושבת על המסירות הזו שלך, שלא ידעה גבולות מרגע שנולדת ועד שהלכת מעמנו,

על הנתינה האין סופית שלך, שלא ידעה מעצור,

על תעצומות הנפש, גם כשלא תמיד היה לך קל,

על הדמעה הקבועה שישבה בקצה העין בכל פעם על מישהו אחר,

ואולי,

אולי לפעמים גם קצת על עצמך...

זה,

זה בדיוק מה שנוסך בי

כל כך הרבה כוח.

*

לפעמים, ברגעים של עייפות,

אני רק לוחשת לך בלב:

"תני לי קצת מהשקט הענווה והאצילות שלך,

הגברת שניאורסון מפרזידנט סטריט...".