י"ט כסלו: אם בכל מקום שאליו מגיע האדם יש לו שליחות – אז מה יש לו לשאול שאלות בכלל?!

"יודע מה?", לוחש רבי שניאור זלמן מלאדי,

"לא צריך את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך!".

 פתיתים של קרח על זקנו הקפוא.

"לא רוצה בכלל. אפילו לא קצת".

הידיים שלו כחולות לגמרי,

וכשהוא מניף אותן מעלה – זרמים של כאב עוברים לו בכל הגוף.

"רק אותך, בורא עולם!".

*

את הרגליים שלו הוא כבר מזמן לא מרגיש.

רוקע בהן, וכלום לא קורה.

 "רק אותך. רק אותך!".

*

מבצר פיטר-פאול בפטרבורג המושלגת.

השנה היא 1798.

בשעות שיש בהן אור זה קשה פחות.

אפשר להתבונן דרך החלון הסדוק ולהביט בפתיתי השלג הנופלים ברכות על האדמה, נספגים אליה כמו ילדים השבים הביתה.

אבל כשיורד החושך?

הצרחות של האסירים חודרות אל הלב. צובטות אותו במצבטיים של חמלה.

צווחות הכאב של המעונים במבצר, וקולותיהם הרועמים של החוקרים.

רבי שניאור זלמן יודע שלא תרחק השעה, וזה יגיע גם אליו.

שהשוט עוד יצליף על גופו הקפוא.

אבל מוזר ככל שזה ישמע –

הוא לא פוחד.

לפני שעה קלה שב מחקירה במועצה החשאית "טייני סובייט", שמעברו השני של הנהר.

גם כשהחוקרים הניפו את האלה אל מול פניו כאות אזהרה, הוא לא פחד.

הרי הגופים כולם סופם להירקב.

הנפש היא זו שיוקדת אין סוף!

*

שלושה ימים הוא בצינוק הטחוב הזה.

שלושה ימים שלא בא דבר מאכל אל פיו.

אל המבצר האימתני הוליכו אותו יום אחרי שמחת תורה.

הידיים שלו היו קשורות לאחור, העיניים חסומות במטפחת שחורה. ריח של נפט היה לה.

על עצמו הוא לא חשב בכלל.

מה שכן, הוא ריחם על החסידים שלו.

שמע את יפחות הכאב שעלו מגרונם בשעה שראו אותו אזוק.

מתוך הכאב הוא חייך אליהם את חיוכו הטוב,

האיר אליהם בעיניו הסגורות.

משפחות משפחות הלכו אחריו.

אנשים, נשים וטף,

מסרבים להרפות.

מלווים אותו עד שלא הורשו עוד לעשות זאת.

קול תחינתם התגלגל לאוזניו עוד שעות ארוכות.

*

ימים שלמים הלך במדרון התלול.

הרגליים שלו התנפחו מן הדרך הארוכה,

הגוף התכסה שלפוחיות של קור.

כל הדרך חשב על האחים שלו,

אילו שהעלילו עליו את אותה עלילה.

איך???

איך זה יכול להיות?!

איך הלכו אותם אחים, בני עמו, וסיפרו לעומדים בראש השלטון הרוסי שהוא משתף פעולה עם התורכים, אויביהם המושבעים?!

אויב המדינה עשו ממנו.

אויב העם.

הם הרי ידעו שבמעשה הזה הוא עלול לעלות על המוקד.

לקפח את חייו.

אז איך?!

הרי ברור ונהיר היה להם שדבר שקר בפיהם.

שהסיוע והצדקה שהוא מעניק לתושבי ארץ ישראל – נועד ליהודים היושבים בציון, ולא לתורכים המושלים בה.

ברור היה לו שהלשינו עליו בגלל משהו אחר...

מה מפחיד אותם כל כך בתנועת החסידות שהוא עומד בראשה?

הוא ידע את התשובה:

האור.

השמחה.

האמונה האין סופית.

ההתבוננות.

הקרבה לכל אדם באשר הוא.

האהבה לאנשים הפשוטים.           

*

עיניים זרות מביטות בו עכשיו, ברבי שניאור זלמן. עיניו של השר הממונה.

אותו השר עזב את משרדו המפואר.

עכשיו הוא מביט ומהרהר באותו האסיר,

רואה כיצד הוא לא נוגע בלחם שמגישים לו עם שחר,

איך הוא מניח את קערית המרק בצד...

הוא דואג לשלומו, השר.

מה זה היה לו???

ממתי הוא דואג כאן למישהו?

מה קרה לו פתאום?...

עוד קודם שהגיע להציץ בו, כבר שמע על האור המיוחד הבוקע מפניו היפות של האיש החדש שהגיע אליהם. אור שמושך אליו סוהרים ואסירים רבים.

"האיש עם ההילה", הם קראו לו.

גופו צמוק, ועיניו אש יוקדת.

השפה שלו לא מוכרת.

המילים עפות באוויר.

"תניא...", ממלמל האסיר החדש שלהם,

ואז הוא שר.

וכשהוא שר?

המלאכים שרים יחד איתו.

*

רבי שניאור זלמן עוצם את עיניו לרגע.

מפליג בדמיון אל מעבר לחושך,

הרחק מהטחב ומהאזיקים.

אל ימים שבהם היה עלם השותה בצמא את דבריו של רבו האהוב, המגיד ממזריטש.

איך היה משוחח שיחות שבלב עם בנו של המגיד, רבי אברהם המלאך.

נזכר איך בשעות הלילה המאוחרות נוטל היה קסת ודיו, וכותב שורות חדשות בפירוש "שולחן ערוך" שעליו הוא עמל.

הוא ידע עד כמה חשובה העבודה הזו למגיד, שהיה לו כמו אבא.

חשב על כל הפעמים שבהן הפציר בו רבו שיתחיל להעלות על הכתב את הפירושים שלו,

ורבי שניאור זלמן, מצידו, היה חולק עמו כמעט כל עמוד חדש שכתב.

משתף אותו בחלומות שלו,

ברעיונות החורשים תלמים במוחו,

במחשבות שלו על כוחות הנפש שיש לאדם.

על הלבושים שבהם מתלבשת הנשמה.

על חכמה,

בינה,

ודעת.

*

עוד מעט תגיע השבת אל המבצר הסגור.

אין לרבי שניאור זלמן יין לקדש,

חלה לפרוס

או בגד שבת ללבוש.

בלית ברירה הוא מוצא עצמו קורע חתיכה של בד מכתונת האסיר המפוספסת שלגופו, וקושר אותה למנעליו.

"לכבוד שבת קודש", הוא מחייך כלפי מעלה

כי אם בכל מקום שאליו מגיע האדם יש לו שליחות –

אז מה יש לו לשאול שאלות בכלל?!

*

"התנערי.

מעפר קומי.

לבשי בגדי תפארתך",

שר כעת רבי שניאור זלמן בקול רם.

הרגליים הקפואות שלו כמו רוקדות מעצמן.

החוקרים מתאספים מחוץ לתאו, אך לו זה בכלל לא אכפת.

"תשירו יחד איתי", הוא קורא לעברם.

"המילים הן קולמוס הלב, אבל הניגון? הניגון הוא קולמוס הנפש".

אז הם שרים.

בלי להבין מילה.

שרים,

ורוקדים,

ובוכים.

כל אחד את געגועיו שלו.

*

לרבי שניאור זלמן לא קר עכשיו.

זרמים של חום זורמים לו בעורקים.

הוורידים שלו הם אש ולהבה.

הנשמה שלו חופשיה יותר מאי פעם.

"פדה בשלום נפשי",

הוא קורא לנאספים בחוץ,

לחסידים הממתינים לו בבית,

ולמאות הדורות שעוד יבואו אחריו.

כי נשמה של יהודי...

מי בכלל יכול עליה?!

*

חג הגאולה, או ראש השנה לחסידות, הוא מועד המצוין מדי שנה בחסידות חב"ד לציון שחרור מייסד החסידות, רבי שניאור זלמן מלאדי, מהכלא הרוסי, ביום זה בשנת ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798).