חסד אמיתי זה להאמין מספיק באדם – כדי לבקש ממנו לקום

יש רגע כזה, שבו הנתינה מפסיקה להיות חסד.

לקח לי זמן להסכים לראות את זה.

*

טלי נכנסה אלינו בוקר אחד הביתה.

היא נראתה עייפה כל כך.

עייפות מהסוג הזה שמסתתר מאחורי חיוך מנומס ועיניים כבויות.

"אני לא מצליחה יותר, חני", היא אמרה.

הטיול הגדול התפרק לה בידיים. החברים המשיכו הלאה.

היא החליטה שהיא נשארת בקטמנדו.

לא באמת ידעה למה.

פשוט לא רצתה לחזור.

ברור שהזמנתי אותה להישאר.

ברור שעטפנו.

שבת חמה, ארוחות, שירים, אנשים שמדברים איתה בלי לחקור.

ראיתי איך הגוף שלה מתרכך, איך הכתפיים יורדות קצת.

ביום הראשון היא ישנה עד הצהריים.

לא הערתי.

שתנוח.

כשקמה, שאלה אם נשאר משהו לאכול.

הגשתי לה צלחת.

למחרת שאלה אם אפשר לכבס לה כמה בגדים.

ודאי. יש מכונה.

כיבסתי לה.

אחר כך ביקשה שאזמין לה מקום באוטובוס להמשך הטיול.

עשיתי טלפון.

אחר כך ביקשה שנשב יחד על המסלול.

ישבנו איתה כמה שעות.

אחר כך ללכת לקנות לה בגדים. חסר לה.

היא נשארה על הספה, ואני יצאתי לקנות.

כל פעם זה היה קטן.

בכל פעם זה היה הגיוני.

וכל פעם אמרתי לעצמי: "היא חלשה עכשיו, תני".

אבל לאט לאט שמתי לב למשהו שמטריד אותי.

היא לא רק מבקשת עזרה בדברים הגדולים.

היא אפילו לא עושה את הקטנים...

לא שטפה לעצמה כוס.

לא הציעה לעזור במטבח.

לא יצאה רגע לבד להסתובב.

לא יזמה אפילו שיחה.

ואז הגיע הבוקר שבו היא שאלה אם מישהו יכול להכין לה ארוחת בוקר מסוימת שהיא אוהבת, ולהעיר אותה בכל יום לארוחת בוקר,

כי קשה לה להתארגן.

ושם נעצרתי.

לא כי זו בקשה מוגזמת.

אלא כי הבנתי שהיא כבר לא רק נעזרת...

היא מוותרת על עצמה.

בהתחלה ההזדקקות שלה הייתה כמו פצע פתוח שצריך חבישה.

אבל עכשיו היא התחילה להרגיש במקום שנוח לה להישאר בו.

ואם אני אמשיך להסכים להכול?

אני אעזור לה להאמין שאין לה כוח.

בלילה ישבתי במטבח השקט. ריקשה בודדת עברה ברחוב.

חשבתי על הפסוק מפרשת משפטים, "עזוב תעזוב עמו".

לא במקומו.

לא עליו.

איתו.

אם טלי לא תשים את היד שלה –

אני לא באמת עוזרת לה.

אני רק מחזיקה אותה במקום.

למחרת אמרתי לה בעדינות: "אני כאן בשבילך, אבל אני מרגישה שהגיע הזמן שתעשי גם את בשביל עצמך...".

היא התכווצה מיד.

"אני עדיין חלשה", היא אמרה.

"ברור שאת חלשה", חיבקתי אותה,

"ולכן לא מבקשים ממך יותר מדי.

רק דברים קטנים.

לקום בלי שיקראו לך... לשטוף כוס... לבחור משהו אחד ביום שהוא שלך".

זה היה רגע עדין.

כמעט ונסוגותי.

הרבה יותר קל היה לי להמשיך לעשות במקומה.

קל היה לי יותר להישאר האחת שנותנת.

אבל ידעתי,

שאם אמשיך?

אני מחלישה אותה.

בהתחלה היא כעסה בשקט.

ממש ראיתי את זה.

ביום שאחר כך היא קמה לבד.

אחר כך יצאה לשוק.

לאט לאט התחילה ליזום.

זה היה תהליך קטן.

לא דרמטי,

אבל חי.

המבט שלה השתנה.

פחות מחפש הצלה,

יותר מחפש כיוון.

ביום שנפרדה ממני, היא סיפרה לי איך בהתחלה היא רק חיכתה שיצילו אותה,

וכמה כעסה עלי אחרי השיחה שהייתה לנו.

אבל היום?

היום היא מבינה שהיא הייתה חייבת להשתתף בזה.

מבינים?

חסד אמיתי הוא לא רק להרים לאדם את המשא.

חסד אמיתי הוא להחזיק איתו...

לדעת שגם היד שלו צריכה להיות שם.

ולהאמין בו מספיק

כדי לבקש ממנו לקום.