"אני בעיקר לוקחת. כבר הרבה זמן אני רק לוקחת"

ערב שבת ירד על קטמנדו.

ריח של חלות טריות ותבשילים מילא את האוויר, והמטיילים זרמו פנימה, נושאים איתם אבק דרכים, תרמילים וסיפורים.

חזקי היה בבית הכנסת עם המתפללים, ואני סידרתי עם סוניל את קערות הסלטים על השולחנות הארוכים.

ואז היא נכנסה.

שקטה. כמעט בלתי נראית.

היא עמדה רגע בפתח, בודקת אם מותר לה.

אחר כך התיישבה בצד. מבטה שוטט בחלל המואר, בין הפרצופים המחייכים, בין מי שכבר הרגישו כאן בבית.

משהו בעיניים שלה נגע בי כל כך. מבט של דרך ארוכה. של חיפוש בלי כתובת. של מי שראתה הרבה, אבל עוד לא מצאה מנוחה.

ניגשתי אליה.

"שבת שלום. איך קוראים לך?".

"נועה", היא אמרה, בקול שקט.

"נועה", חזרתי אחריה, "שם של תנועה. את הרבה זמן בתנועה?".

חיוך קטן, עייף.

"יותר מדי. זה כל מה שאני עושה בחיים. זזה ממקום למקום. חוץ מזה אין לי כלום לתת".

התיישבתי לידה. לא שאלתי עוד.

למדתי עם השנים שלא כל לב נפתח לשאלות.

לפעמים הוא צריך פשוט נוכחות.

*

בתוך כל הרעש מסביב שירים, צחוקים, צלחות עלתה בי פרשת השבוע. תרומה. "ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

תמיד דמיינתי את התרומה כדבר גדול. זהב, כסף, ארגמן. משהו מרשים.

אבל במדבר לא כולם הביאו אוצרות.

מישהו הביא וו קטן.

מישהי – חוט.

מישהו – קרש פשוט.

וכל אחד בטח חשב: זה מספיק? זה נחשב?

*

הסתכלתי על נועה.

"את יודעת", אמרתי לה בשקט, "במשכן לא ביקשו מכולם אותו דבר. ביקשו רק לב שמוכן להביא משהו".

היא בלעה רוק.

"אני לא בטוחה שנשאר לי משהו נקי להביא".

והורידה את המבט.

"אני בעיקר לוקחת. כבר הרבה זמן אני רק לוקחת".

*

המשפטים האלה נגעו בי.

לרגע חזרתי עשרים וחמש שנה אחורה. היום הראשון שלי כאן. הרחובות הסואנים של קטמנדו, השפה שלא הבנתי, הריח של הקטורת שהתערבב עם אבק הכבישים.

עמדתי אז במרכז העיר וחשבתי: מה יש לי לתת כאן? מי אני בכלל בתוך המקום הזה?

זרה. לא שייכת.

בלי זהב. בלי כסף.

רק רצון קטן: לא לוותר.

ועדיין – הושטתי יד.

מישהו אחר הושיט חזרה.

ומשם התחיל להיבנות בית.

*

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו.

"תראי אותם. כל אחד מהם הביא משהו קטן. חיוך. עזרה במטבח. סיפור. שיר. ככה זה נאסף. לאט לאט".

"זה באמת משנה?", היא שאלה.

"מאוד. כי בית לא נבנה מקירות. הוא נבנה מהרגע שבו מישהו מחליט להישאר עוד קצת".

שתיקה.

"רוצה לעזור לי להביא עוד כמה סלטים לשולחן?", שאלתי, כאילו סתם.

היא היססה.

ראיתי את המאבק הקטן בעיניים שלה.

להישאר בצד, או לקום.

היא קמה.

והנה... תרומה.

לא זהב.

לא כסף.

שתי ידיים שמרימות קערה.

לב שמסכים להיות חלק.

*

היא נשארה לתפילה.

לסעודה.

כששרו "שלום עליכם", ראיתי אותה לוחשת את המילים, בודקת אם הן שייכות גם לה.

בסוף הערב היא ניגשה אלי. העיניים שלה כבר לא שוטטו. הן נחו.

"אני חושבת שאני יכולה להפסיק קצת לנוע", אמרה.

והנה.

בלב קטמנדו,

בין סמטאות זרות וריחות רחוקים,

נבנה שוב משכן קטן.