לפעמים החיבוק הזה לא קורה רק בין שני אנשים – אלא בחלל שביניהם

כשיעקב עומד שם, בפתח מצרים –

הכול נעצר.

בעיניים שלו אין רוח.

אין ציפורים.

אין עולם.

יותר מעשרים שנה הוא מחכה לרגע הזה.

שנים שבהן הדמעות זלגו בשקט,

מתגלגלות אל תוך הלב

כמו נהרות של געגוע.

הוא לא יודע אם להאמין.

זה יוסף?

זה באמת הילד שלו?

ויוסף…

יוסף עומד מרחוק.

העיניים שלו בורקות

כמו אדם הרואה שוב אור שמש

אחרי שנים ארוכות של חושך.

הוא לא רץ מיד.

הוא רוצה להרגיש את הרגע,

להתרפק על כל שנייה.

אבל כשהרגליים שלו מתחילות לזוז –

הן כבר לא יכולות לעצור.

הוא רץ.

טס.

אל אבא שלו.

והחיבוק הזה –

מי שהיה שם מספר

שהזמן נמס,

שהמילים של כולם נעלמו.

יעקב הרים ידיים רועדות

והניח אותן על כתפיו של יוסף,

כמו מנסה לוודא שהחלום הזה אמיתי.

"יוסף… יוסף בני",

הוא לחש,

קולו נסדק,

כמו אדמה שספגה אליה טל אחרי שנים של יובש.

עשרים שנה של כאב,

של געגוע,

של שאלות

שלא הייתה עליהן אפילו תשובה אחת.

יוסף נצמד לאבא שלו.

זה לא רק חיבוק של אבא ובן.

זהו חיבוקה של נשמה אחת

אשר שנשברה לאלף רסיסים

והתאחדה מחדש.

האחים עומדים בצד.

שותקים.

הבושה מציפה אותם,

כבדה ומעיקה.

ראובן מסתיר את פניו בידיו.

יהודה מביט ביוסף, ואז באביו,

ושפתיו לוחשות

בקשת מחילה.

שאר האחים עומדים בשורה,

עיניהם אדומות,

וכל אחד מהם שואל את עצמו:

איך יכול היה לשנות את הסיפור הזה

אם רק היה אמיץ יותר?!

יוסף רואה אותם עכשיו.

דרך הדמעות,

דרך החיבוק.

הוא רוצה לקום,

ללכת אליהם,

להגיד להם בקול

שהוא כבר סלח.

שהכאב הזה

כבר לא שייך אליהם.

אבל הוא לא אומר כלום.

כי הוא הרי יודע –

שיש רגעים

שבהם השתיקה

אומרת הכול.

ושבתוך כל הדמעות

יש גם ריפוי.

כשיעקב ויוסף מתחבקים פעם נוספת,

הם מבינים:

שאי אפשר למחוק את העבר,

אבל אפשר לבחור

להיות חלק מהעתיד.

יעקב מביט ביוסף ואומר:

"עכשיו אני יכול למות בשקט,

כי ראיתי אותך שוב,

יוסף שלי".

ויוסף מחייך דרך הדמעות

ולוחש:

"לא, אבא.

עכשיו אנחנו מתחילים לחיות.

מחדש".

*

אולי זה ישמע לכם לא קשור,

אבל לפעמים,

בבית שלנו בקטמנדו,

אני מרגישה שהחיבוק הזה

לא קורה רק בין שני אנשים –

אלא בחלל שביניהם.

בין שולחן לשולחן.

בין כיסא שנגרר.

בין צלחת שעוברת מיד ליד.

בין אנשים שלא הכירו

ולא היו אמורים להיפגש,

אבל עכשיו הם חלק מהמשפחה היהודית הגדולה שלנו.

אין כאן סיפור אחד גדול.

יש הרבה סיפורים קטנים

שנפגשים בערב אחד.

מטייל ששתק חודשים במנזר,

ויושב כעת בסעודת שבת ליד מישהו שזה עתה הכיר.

אחד שמגיע עם דעה קדומה,

ואחר שמביא כאב ישן.

וכולם, בלי לשים לב,

יושבים יחד.

וזה הרגע שבו אני מבינה:

"ויגש" – זה לא רק חיבוק.

זה האומץ להתקרב.

זה להסכים לשבת באותו מרחב,

עם מה שהיה

ועם מה שעוד כואב.

ובין הקירות של בית חב"ד בקטמנדו, שהיא קצת מצרים

דווקא רחוק כל כך מהבית –

נולדת אחדות.

לא מושלמת.

לא אחידה.

אבל אמיתית.

לב של משפחה

שלא נולדה יחד,

ובחרה

להיות יחד.

ורק אז... אפשר להתחיל לחיות. מחדש.