תורה

רבי שמעון לביא היה תלמיד חכם עצום, אך גם ענוותן מופלג. במקומות ספורים בלבד בפירושו על ספר הזוהר, הוא מזכיר את רבו שלימדו רזי תורה – מבלי לנקוב בשמו, כאילו סוד כמוס עובר כאן בשקט בין הדורות

האולם הגדול של בית המדרש היה מלא מפה לפה. רבנים בגלימותיהם, סופרים עם מגילות קלף, נציגי קהילות, דרוכים קולם. ואז קם איש מרשים מאוד, בעל הדרת פנים ועיניים יוקדות בלהט של חכמה. קולו היה עמוק וצלול, וכאשר החל להקריא את דבריו, השתרר שקט מוחלט. היה זה רבי יהושע ולק כהן

הוא ידע: היום, לא יוכל. לא שמונה עשרה. אין לו לא קשב ולא ריכוז. האם יבטל תפילה? חלילה. בלחש, בקול כמעט בלתי נשמע, החל לומר את הביננו – תפילתו של רבו, שמואל

בתוך שנים מעטות בלבד כבר הספיק לחבר את ספרו הראשון בתורת הסוד – פרדס רימונים, ספר יסוד בקבלת הראשונים. שמו החל מתפרסם, וחכמים ומקובלים ממרחקים עלו לרגל אליו כדי לזכות ללמוד ממנו. בין תלמידיו נמנה מי שעתיד להיות מגדולי המקובלים בכל הדורות – רבי חיים ויטאל

האם מיקומם של כוכבי הלכת במערכת השמש, זה ביחס לזה, יכול לחזור על עצמו? או שבכל רגע נתון, הכוכבים מסודרים במבנה שלא היה מעולם ולא יהיה עוד לעולם?

בעודם שקועים בדרשה, נשמעו לפתע קולות תופים ופרסות סוסים שועטים. הדלתות נפרצו בבת אחת, ובית הכנסת הוצף בצלבנים חמושים – צרפתים רכובים על סוסים אדירי קומה, עטויי שריונות ברזל מבהיקים, ובגדים אדומים רקומים בצלבים לבנים

ר' ברוך השיב כי הבית אינו שייך ליתום כלל, אלא הוא נכס מלוג של אשתו, דבורה, שקיבלה אותו מנכסי משפחתה עוד לפני נישואיהם. הוא מוסיף שאשתו אוסרת עליו לדון על הנכס בשמה, ולפיכך, אין לו רשות לעמוד לדיון כלל. אם ר' אלעזר מבקש לברר את הבעלות – עליו לפנות אל דבורה בעצמה

הצטרפו לשיעור הדף היומי עם הרב אלי סטפנסקי. והיום: מסכת עבודה זרה דף נ"ד

רבי אליהו שלף מתיקו צרור דפים והניח אותם לפני רבי אליעזר. "אלו דפי ספר 'דרכי משה', שהעתקתי והגהתי מחדש", אמר לו. רבי אליעזר התיישב, קרא בעיון שורה אחר שורה, והנהן לעצמו בהערכה. "עבודה מדויקת, ישרה ונאמנה. תבורך"

ימיו של רבי שלום לא עברו בשלוה. בימי זעף ומצוקה גברו הרדיפות כלפי חכמי ישראל במרוקו, והוא נאלץ לעזוב את ארץ מולדתו. את כאב הגלות נשא עמו עד יומו האחרון, ולא פעם חתם על כתביו בשם "אוד מוצל מאש" – עדות חיה לייסורי הזמן והנפש

הצטרפו לדף היומי עם שיעורו החווייתי של הרב אלי סטפנסקי. והפעם: דף מ"ו במסכת עבודה זרה

שכנא הצעיר, הילד מהברית ההיא, בחר בדרך אחרת. הוא עזב את דרך העושר והמסחר, והקדיש עצמו לתורה ולחכמה

אל תחמיצו את שיעורו החווייתי של הרב אלי סטפנסקי על סדר הדף היומי. והיום: מסכת עבודה זרה דף מ"ב

בדיוק ברגע הגדול שבו חלם להחזיק את הספר בידו, שבו ראה בעיני רוחו תלמידים פותחים את "ויגש יהודה" על טור אורח חיים – נעצר הכל

הדלת נפתחה – ובצעדים שקטים נכנס רבי יעקב פולק. שתק רגע, הביט בשניהם ואמר: "אני פוסק: היא יכולה למאן – והיא אינה צריכה גט"

המהרש"ל נכנס. למראהו של רב העיר נבהל הירקן, אך הרב חייך ואמר: "ידידי... מנין לך הפירוש הזה? אתה יודע שיישבת לי קושיה שהטרידה אותי כל הדרך?"

בלילה ההוא ישב רבי חיים אל שולחנו, קולמוסו נוגע בדף בנחרצות. הוא התחיל לכתוב. ספר כנגד ספר. לא התקפה אישית, חלילה, אלא מאבק על דרך

קולו הדהד בין חומות האבן של מיינץ, והקהל כולו השיב אחריו אמן אדיר, שהרטיט את הלבבות. זה היה רגע של התגלות, של זיכרון בריאה, של חיבור נדיר בין שמיים וארץ. הזקן המברך היה מהר"י מינץ – רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ – שכבר מלאו לו למעלה ממאה שנים

אפשר להתעלם מהלב. אפשר לגעור בו. אפשר להישאר לישון. אבל כל אלה לא טובים בטווח הארוך. אז מה עושים?

המילים נחתו כפטיש. עשרה האנשים שמסביבו נשארו קפואים. אחד מהם אחז בידיו את שולי טליתו וקרבם לשפתיו בדממה. רבי יעקב התיישב באטיות. צל צער חלף בעיניו. "יהי רצון שתצמח מזה טובה", לחש