קרוב ה' לכל קוראיו: סיפורה של תפילת "הביננו"

בשעת ערב של קיץ ארוך, כששמש הזהב נטתה במערב והאוויר עמד כבד ומהביל מעל שדות בבל, פסע צעיר תלמידי בית המדרש בנהרדעא אל גדת הנהר. שמו היה בנימין, והוא היה מן הבחורים הטובים בבית המדרש, אך לבו טרוד היה באותה שעה. לא מפני סוגיה סבוכה, אלא בגלל דבר פשוט יותר – תפילה.

בנימין אהב להתפלל. מימי ילדותו היה עומד בהתלהבות באמירת שמונה עשרה, עוקב אחרי כל מילה כאילו היא פנינה נדירה שמצא. אך לאחרונה – אולי מרוב עמל, אולי מרוב טרדות – לא הצליח למצוא מנוחה לנפשו. התפילה שוב לא קלחה בפיו, ובאריכות היה מוצא את עצמו, תפילה אחר תפילה, מבלי כוונה, מבלי זמן, עד כדי כך שהיו ימים שבהם מצא את עצמו מדלג על תפילות, מלחץ בית המדרש ומעבודתו המרובה בשדה לכלכל את בני משפחתו, והדבר הפריע לו ופגע בו מאד.

באותה העת למד בנימין איך נחלקו התנאים – גדולי הדור – מה יעשה אדם בשעה כזו. רבן גמליאל בלוד אמר: "בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה ברכות". זו דרך המלך, ואין מקום לוויתורים. לעומתו, רבי יהושע אחז בגישה אחרת – "מעין שמונה עשרה" די בה. תפילה מקוצרת, מרוכזת, המאגדת בתוכה את עיקרי הברכות. ורבי עקיבא? קולו הדהד באוזני עידו: "אם שגורה תפילתו – יתפלל שמונה עשרה, ואם לא – מעין שמונה עשרה".

האם תפילתי שגורה היום? שאל את עצמו בנימין. לא. לא היום. אולי מחר. ואולי ביום אחר.

בבית המדרש הגדול של נהרדעא רחשו הלימודים סביב סוגיה זו. רב, גדול האמוראים, אמר: "מעין שמונה עשרה – פירושו, לקצר כל ברכה וברכה לחוד". מעין מיני־ברכה. כל ברכה נשארת, אבל אומרים רק את עיקר התוכן שלה, עם החתימה.

אבל שמואל, חברו ועמיתו, חלק עליו: "לא! תפילה אחת, אחת ויחידה – הביננו".

"ומהי?", שאל בנימין את שמואל רבו.

שמואל הסביר: "זוהי ברכה אחת שכוללת את כל שלש עשרה הבקשות: הביננו ה' אלוהינו לדעת דרכיך – זה חונן הדעת.

ומול את לבבנו ליראתך – זו התשובה.

ותסלח לנו – הסליחה.

להיות גאולים – הגאולה.

ורחקנו ממכאובינו – הרפואה.

ודשננו בנאות ארצך – פרנסת השנים.

ונפוצותינו מארבע תקבץ – קיבוץ הגלויות.

והתועים על דעתך ישפטו – משפט.

ועל הרשעים תניף ידיך – המינים.

וישמחו צדיקים בבניין עירך – הצדיקים וירושלים.

ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך – משיח.

טרם נקרא אתה תענה – שומע תפילה".

"ושלוש הראשונות ושלוש האחרונות?", שאל בנימין.

"אין מניחים אותן לעולם", השיב שמואל, "שהרי הן שבח ותחנון, ולא בקשה גרידא".

בשובו הביתה התיישב בנימין על הארץ מול חלונו הפתוח. רוח קלה נשבה, ומילאה את החדר בריח תמרים מן הפרדס הקרוב. פיו החל לומר: "ה' שפתי תפתח...", אך ידו רעדה.

הוא ידע: היום, לא יוכל. לא שמונה עשרה. אין לו לא קשב ולא ריכוז. האם יבטל תפילה? חלילה.

בלחש, בקול כמעט בלתי נשמע, החל לומר את הביננו – תפילתו של רבו, שמואל.

כך אמר, מילה אחר מילה, שפתיים נעות בלחש, עיניים נשואות אל השמים, ולבו פתוח.

בשנים שלאחר מכן, כשעמד בנימין בעצמו כרב במתיבתא, היה מזכיר לתלמידיו את הסיפור: "פעמים יש לאדם ימים של חסד, שמונה עשרה ברכות יוצאות מפיו בצלילות. אך יש ימים אחרים – ימי קושי, צער, טרדה או עייפות. חז"ל, ברחמיהם, תקנו גם לתקופות האלה, את תפילת הביננו – כדי שלא נתרחק, כדי שלא נוותר. כדי שגם כשהלב סגור – הדלת תישאר פתוחה".

והיה מוסיף בחיוך: "הלא כך אמר דוד המלך עליו השלום: 'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת'".

כך למד בנימין – בן נהרדעא – מה פירוש לאהוב את התפילה גם כשקשה להתפלל.