האור הגדול: סיפור חיבורו של רבי משה קורדובירו על הזוהר

בעיר צפת של המאה ה־16, עיר של הרים, ערפל וסודות, נולד בשנת ה'רפ"ב תינוק שעתיד להאיר את עולמה של תורת הקבלה – רבי משה קורדובירו, הרמ"ק. עוד טרם השיב את נשמתו לבוראו בגיל ארבעים ושמונה בלבד, הספיק להטביע חותם בל יימחה על חכמת הסוד, ולחבר את הפירוש המקיף ביותר על ספר הזוהר – אור יקר.

הרמ"ק גדל בצילם של מאורי הדור ההוא – ענקי רוח שצפת הייתה להם מקום של השראה והתגלות. בתורת הנגלה וההלכה היה תלמידו המובהק של מרן רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", והוא אף סמכו בסמיכת חכמים – סמיכה נדירה שהוענקה רק למעטים. אך לא בזה הסתיים עניין ההשפעה של רבו עליו – ר' יוסף קארו הכניסו "חדר לפנים מחדר", אל עולם הסוד, ואף חלק עמו מהתגלויותיו של "המגיד" – מלאך שמימי שליווה אותו.

כבר בגיל שמונה־עשרה בלבד הוסמך הרמ"ק לדיין מומחה על ידי ראש הסנהדרין בדור ההוא, רבי יעקב בירב. אתו הוסמכו גם שלושה גדולי תורה מבוגרים ממנו: הבית יוסף, המבי"ט ורבי יוסף סגיס. ועם כל זאת, ענווה הייתה בת לווייתו.

קרוב לגיל עשרים החל לטעום מעומק סודות הנסתר, תחת הדרכת גיסו – רבי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי". כמו צמא במדבר, שתה בצמא את מי התהום של הקבלה, ויותר מזה – חתר להעמיק, לברר, לסדר, ולהנגיש. הוא היה מסור כל כולו לחוכמת האמת. החיד"א מעיד עליו בספרו, "שם הגדולים", כי זכה להתגלות אליהו הנביא, דבר המורה על מדרגתו הרוחנית הנשגבה.

בתוך שנים מעטות בלבד כבר הספיק לחבר את ספרו הראשון בתורת הסוד – פרדס רימונים, ספר יסוד בקבלת הראשונים. שמו החל מתפרסם, וחכמים ומקובלים ממרחקים עלו לרגל אליו כדי לזכות ללמוד ממנו. בין תלמידיו נמנה מי שעתיד להיות מגדולי המקובלים בכל הדורות – רבי חיים ויטאל.

במקביל ללימודו וכתיבתו, שימש כדיין וראש ישיבה בצפת, ודרש דרשות ברבים מדי שבת בשבתו. דרשותיו היו תורת אמת מקיפה – פשט, רמז, דרש וסוד שזורים בה כאחד, והיה נדמה בו כי כל התורה שגורה בפיו כאדם הקורא באיגרת.

בשנת ה'ש"ל עלה לעיר צפת האר"י הקדוש, אך מצא את הרמ"ק חולה מאוד, חולי שעתיד להכריעו. האר"י ביקש לשמוע את דבריו, סעד אותו, ואף העיד שלאחר פטירתו ראה עמוד של אש מהלך לפני מיטתו – אות השמור לצדיקים גמורים.

הרמ"ק השאיר אחריו חיבורים רבים: "פרדס רימונים", "אלימה", "תומר דבורה", אך מעל כולם התנשא, כתמר בחורש – "אור יקר" – פירוש עמוק, שיטתי ומסודר על כל ספר הזוהר ועל כל תיקוני הזוהר. הוא החל לחברו שבע שנים לפני פטירתו, בשנת ה'שכ"ג, ועסק בו יומם ולילה. כל אות בזוהר, כל תיבה, כל רמז – נבחן ונידון בדקדוק נורא ובאהבה בוערת.

תלמידו, רבי אברהם אזולאי (סבו של החיד"א), כתב בהקדמתו לאור החמה: "ישובו יתפלאו בו כל הלבבות, איך הספיק לו הזמן... חכמה ולא מלאכה... אינו דיו ואין די באר איך עלתה לו פעולה גדולה כזאת...".

כתב היד הענק של "אור יקר" נשתמר אצל אלמנתו, עד שהרמ"ע מפאנו שילם לה סכום רב על מנת להעתיקו. ההעתקה התמשכה שנים, והושלמה לבסוף בשנת ה'שמב. כתב היד נדד בדרכו לאיטליה, שם ראה אותו גם החיד"א בעיר מודונה, והתפעל מרוחב היריעה ומעומק הביאור.

לדברי תלמידיו, הפירוש כלל שמונה חלקים עבי כרס, כל אחד מהם כמעט ארבע מאות ניירות, צפופים בכתב דק, ומעבר להם – שלושה ספרים נוספים על תיקוני הזוהר, שהגיעו יחד לקרוב לאלף דפים.

ובכל זאת – החיבור נשאר כמוס ובלתי נדפס במשך דורות. ייתכן שגודלו העצום הרתיע, ייתכן שהעיסוק האינטנסיבי בקבלת האר"י הביא להזנחת קבלת הראשונים. אפילו העותקים שכן נעשו – היו לרוב חלקיים ולא מקיפים.

ארבע מאות שנה נשאר הספר טמון, עד שדורנו התעורר. בלב אותה העיר האיטלקית מודונה, באוניברסיטה המקומית, באותו המקום שבו ראה אותו החיד"א, מאות שנים לפני דורנו, נמצא כתב היד הקדום, ובמכון "אור הרשב"י", במסגרת פרויקט הדפסת הזוהר, החלה מלאכת קודש – ללטש את הפנינה ולהחזירה לאור. וכך, לאחר מאות שנים, זכה שוב רבי משה, הרמ"ק – שתורתו תדובב שפתיים, ותאיר אור יקר בעולם.